מחירו של הקרקס הפוליטי: שיעור הצבעה נמוך יכריע את תוצאות הבחירות הקרובות

הייאוש של הציבור מהיעדר הכרעה בבחירות מועד א’ ומהשיח הפוליטי המזוהם עשוי להשפיע על מספר המצביעים במועד ב’, ויחד איתו על ההליך הדמוקרטי • עבור ציבורים רחבים, הבחירות בשבוע הבא הן דווקא הזדמנות טובה להשפיע על עיצוב דמותה של מדינת ישראל

 

 

שיעור ההצבעה צפוי להיות נמוך מאוד / איור: גיל ג'יבלי, גלובס
שיעור ההצבעה צפוי להיות נמוך מאוד / איור: גיל ג'יבלי, גלובס

מערכת הבחירות 2019 מועד ב’, היא המוזרה ביותר בתולדות המדינה. מערכה שנולדה בחטא חוק פיזור הכנסת ה-21, כאשר כל השיח הציבורי נע סביב אישיותו של המנהיג - נתניהו, כן או לא - וגם בשל רמת מערכת הבחירות ירודה, אפילו מן הרגיל.

אל זיהום השיח הפוליטי מצטרפים צעדים של ראש הממשלה ושל יו"ר הכנסת הפוגעים פגיעה ישירה באמון הציבור ברשויות. ההחלטה הצינית לפזר כנסת נבחרת בתוך 29 יום מעת השבעתה, במקום להשיב את המנדט לנשיא המדינה, מהלך תמוה של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין שבמסגרתו ניסה לבטל את חוק פיזור הכנסת, כאילו 120 איש הם בובות על חוט ואפשר לגלגל את הזמן אחורנית; וכלה בהליך חקיקה של 21 שרים בממשלה, שלא קיבלו את אמון הכנסת ה-21 ואישרו הצעת חוק ממשלתית לאפשר למפלגת השלטון הליכוד להציף את הקלפיות בישראל בעובדים שיצלמו את הציבור הרחב, ובפרט את הציבור הערבי.

אז פלא שהציבור בישראל לא רוצה ללכת להצביע? כל הסקרים מצביעים על אדישות גבוהה כלפי ההליך הדמוקרטי. מדוע לגשת לקלפיות פעם נוספת, לבחור במפלגה, רק כדי לראות את הפוליטיקאים הישראלים עושים קרקס מכל דבר ועניין.

המחיר של האדישות הציבורית כלפי התנהגות הממשלה ה-34 והכנסת ה-21 עשוי להיות יקר מאוד. אנשים חשים שאין להם יכולת השפעה וכי התהליך לא נוגע לחייהם, ומה הוא עוד פתק, עוד קול אחד?

אך שיעור ההצבעה הוא לב העניין. לשיעור הצבעה נמוך ייתכנו השלכות גם מעבר ל-17 בספטמבר. ההחלטה שלא להצביע, להימלט מאחריות אישית, עלולה להשליך באופן שלילי על החברה הישראלית בכלולתה.

לכן דווקא בחירות 2019 מועד ב’ הן הזדמנות חשובה למלא את השליחות האזרחית ולא לאפשר לשיח הציני להשתלט על הקיום הישראלי.

זריקת קולות לפח או הצלת המפלגה

לפני חמישה חודשים, בבוקר יום הבחירות מועד א’ ב-9 באפריל, הסתובבתי בשערי בית הספר יד לבנים בפתח תקווה. מיכה, חובש כיפה סרוגה מהאזור, סיפר שהלך לישון לילה קודם עם הימין החדש, מפלגתם החדשה אז של נפתלי בנט ואיילת שקד. בלילה הוא התהפך. החשש שמפלגת הבית, של ההורים, המפד"ל, לא תעבור את אחוז החסימה, לא הרפה ממנו.

בבוקר יום הבחירות הוא קם עם החלטה שונה - חזרה הביתה לבית היהודי (המפד"ל, איחוד מפלגות הימין) ויהי מה. עדיף להצביע למפלגה הוותיקה והנושנה, ולוודא שלחבריה רפי פרץ בשילוב עם בצלאל סמוטריץ החרד"לי יהיה את הכוח בכנסת.

בימין הישראלי ידעו היטב, בבחירות מועד א’, שהרגש והשכל מנגנים עליהם בשני קולות. זריקת הקול לפח או הצלת מפלגת הבית?

כעבור יממה התברר שהחששות היו מוצדקים, אך לכיוון ההפוך. 1,454 קולות חסרו לנפתלי בנט ולאיילת שקד כדי להיכנס לכנסת. 138,598 הבוחרים ששמו הימין החדש בקלפי הלכו לפח.

המצב לפיו 366,016 קולות של בוחרים ההולכים לקלפיות ולא מקבלים ייצוג בבחירות הוא בעיה קשה לדמוקרטיה. את פירות הבאושים אנו רואים כיום, כשנפתלי בנט מצייץ וכותב ברשתות כיצד צפה במו עיניו בהליך ספירה כושל ומבולגן, כאשר היה משוכנע שבמסגרת הבלגן שנלווה לרישום הפרוטוקולים של ספירת הקולות ניתן היה לאתר עוד 1,454 קולות שיכניסוהו בשערי המשכן. גם ועדת הבחירות הסיקה מסקנות. הליך ספירת הקולות בכל קלפי יצולם בווידאו ויתועד, כדי שאף אחד לא יעשה מסחרה ברישומים.

לגבי הקולות המבוזבזים, זו השיטה הישראלית. ב-2019 מועד א’, שיעור הקולות המבוזבזים זינק ל-8.5% - הגבוה ביותר מאז הבחירות לכנסת הראשונה. במילים אחרות, אחד מכל 12 אנשים שהצביעו בקלפי זרק את קולו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. ב-2013, עוד לפני העלאת אחוז החסימה ל-3.25% (אחוז החסימה הקודם היה 2%), שיעור הקולות המבוזבזים היה גם גבוה מאוד: 7.1%.

מתוך סך הקולות המבוזבזים, כ-90% הגיעו משלושה מקורות - הימין החדש, זהות של משה פייגלין וגשר של אורלי לוי אבקסיס. עוצמה יהודית של איתמר בן-גביר לא רצה בנפרד במערכת הבחירות מועד א’, אלא היתה חלק מאיחוד מפלגות הימין.

בבחירות מועד ב’ הפיקו כל הפוליטיקאים הנ"ל את הלקח: פייגלין הסיר התמודדות בתמורה להבטחה כתובה על רפורמה בתחום הקנאביס ותפקיד שר כלכלי; שקד ובנט דחפו עצמם באנרגיה לא מבוטלת לתוך איחוד מפלגות הימין, קטפו את הראשות ושכנעו את חבריהם להחליף לשם חדש - ימינה; אורלי לוי-אבקסיס הצטרפה לאיחוד מפלגות עם העבודה והוצבה במקום השני.

שאלת הקולות המבוזבזים פחתה במידה מסוימת, כאשר מחוץ למעגלי המפלגות הגדולות והוותיקות נותרו מתמודדים לא מוכרים וקטנים, ועוצמה יהודית שעשויה להתקרב לאחוז החסימה ואולי אף לעבור אותו.

הלקח שלמדו בנט, שקד ופייגלין הדהד לרוחב המפה הפוליטית. חד"ש ותע"ל כפו על עצמן איחוד עם רע"ם ובל"ד. שתי המפלגות האחרונות, ברשימה מאוחדת, השיגו 3.33% מן הקולות, טיפה יותר מן הרף הדרוש לכניסה לכנסת. הפעם בחברה הערבית לא לוקחים צ’אנס והחזירו את כל ארבע המפלגות תחת גג אחד.

מפלגת העבודה חיפשה את גשר כדי להציל את לוי-אבקסיס וגם את עצמה, ואפילו מרצ הכניסה פנימה איחוד מסוים עם מפלגתו של אהוד ברק ועם התנועה הירוקה, מפלגה היסטורית שלא התמודדה במערכות האחרונות אך יש לה משקל בציבוריות הישראלית וקהל עוקבים נאמן.

ב-2019 מועד ב’ הסתיימו באופן מוחלט ימיהן הסוערים של עלה ירוק, התנועה הירוקה, ארץ חדשה (אלדד יניב), מגן (גל הירש) ויחד (אלי ישי).

הפוליטיקה מתכנסת לגופים הגדולים

הפעילות של קבוצות וזרמים השואפים לייצוג מגוון צריכה לחסות תחת מפלגות גדולות יותר. אין להם ברירה. זו תהיה גם התובנה לקבוצות עתידיות כגון גמלאים, צעירים ו/או מייצגי קבוצות אזוריות. הפוליטיקה הישראלית מתכנסת לתוך הגופים הגדולים, והחיסרון בכך הוא שהמפלגות הגדולות בישראל הולכות ומאבדות את הסממנים של דמוקרטיה פנימית.

איך שיעור ההשתתפות של הציבור הישראלי קשור לכל זה? ככל ששיעור ההשתתפות נמוך יותר, המספר המוחלט המהווה את אחוז החסימה יורד גם הוא. כך למשל, אם בבחירות מועד ב’ יצביעו רק ארבעה מיליון אזרחים, שיעור השתתפות של 63% (ולא 4.3 מיליון כפי שהצביעו במועד א’), הרי שכדי להשיג 3.25% יספיקו לשם כך כ-130 אלף קולות (ולא 140 אלף כפי שהיה במועד א’). אם שיעור ההצבעה במועד ב’ יהיה 60%, הרי ש-122 אלף קולות יספיקו כדי לעבור את אחוז החסימה.

מכך נובע שמפלגות קטנות שיש להן קהל תומכים יציב וחזק שמגיע להצביע בכל מצב ואינו מושפע מן האווירה הכללית בציבור, עשויות להתקרב לאחוז החסימה ואף לעבור אותו. לצורך העניין, למפלגה כמו עוצמה יהודית יש אינטרס מובהק ששיעור ההצבעה בציבור הכללי יירד לממדים היסטוריים. זה עשוי לחזק אותם.

בצד הימני של המפה, בעיקר באיזור הימין החדש, התריעו מפני הקולות המבוזבזים ושמו דגש רב על האיחודים. ייתכן שאיחודים אלה יביאו למספר מנדטים גבוה במיוחד עבור גוש הימין (ללא ליברמן) ולחציית רף ה-61 מנדטים.

בחישובים שלהם הם שוכחים לקחת בחשבון ששיעור השתתפות נמוך במיוחד (49%) בחברה הערבית בבחירות מועד א’, הטה את המפה לצד הימני. כלומר, אם שיעור ההשתתפות בחברה הערבית יעלה, אפילו קצת, כל האיזון של חלוקת המנדטים ישתנה ויטה את המפה הפוליטית לכיוון ההפוך.

ולכן ההתבוננות שעורכים בתקופה האחרונה, מנקודת המבט של הקולות המבוזבזים - היא חלקית. כל המנתחים את המצב הפוליטי חייבים לזכור כי גם לשיעור ההשתתפות בבחירות בכל המגזרים בישראל תהיה השפעה דרמטית על תוצאות הבחירות.

צרו איתנו קשר *5988