דונלד טראמפ / צילום: Jonathan Ernst, רויטרס
יום שישי היה יכול להיות מושלם בבית הלבן של דונלד ג'יי. טראמפ. בבוקר הגיעה הסטטיסטיקה החודשית של לשכת העבודה, עם נתוני תעסוקה פנומנליים. האבטלה בארה"ב פחתה ל-3.5%.
שום נשיא חי לא התנסה בשכמותה. צריך לחזור אל שנות ה-60, כמעט חמש שנים לפני משבר האנרגיה העולמי, כדי להיתקל בנתון הזה. עם נתונים כאלה נשיאים מתמודדים על כהונה שנייה ומנצחים בהליכה.
אחר הצהריים באה הידיעה מבית המשפט העליון, שתשעת שופטיו הסכימו לדון בערעור על חקיקה מחמירה להגבלת הפלות מלאכותיות במדינת לואיזיאנה. להסכמה הזו יש כנראה פירוש אחד: הרוב הימני החדש בבית המשפט (בזכות שני שופטים שמינה טראמפ) שוקל לסמוך את ידיו על צמצום דרסטי של זכות האישה להפלה.
על צמצום הזכות הזו נאבק הימין הנוצרי זה 45 שנה ויותר. ניצחון בבית המשפט העליון יניב אקסטזה של הימין הזה - לצד הכרת טובה עמוקה לטראמפ. עשרות מיליונים יביעו לו את התודה הזו בקלפי, ויחזקו בזה את סיכוייו לנצח בנובמבר 2020.
לשון אחר, הקלפים בחפיסתו של הנשיא הם כל כך טובים עד שאין כל סיבה להניח שהוא לא יחזור וייבחר. אבל אם כך, מדוע כמעט כל הסקרים מראים שהפופולריות שלו פוחתת, והטוענים העיקריים של האופוזיציה לנשיאות נהנים מיתרון סולידי? ומדוע הנשיא מתגונן וצועק ומגדף בקצב עוד יותר תכוף מאשר כרגיל?
במקום לדבר על עבודה ועל גרידה
התשובה היא שדונלד טראמפ, מהיותו להוט להבטיח את ניצחונו, הצליח להקיף את עצמו בשדה מוקשים. הנשיא, היכול לטעון שהוא העניק לאמריקה את הכלכלה הטובה ביותר זה שני דורות, נאלץ להתגונן עכשיו מפני האשמות שהשתמש לרעה בכוחו, והפר את שבועת האמונים שלו. ההאשמות האלה מסתבכות והולכות, ומספר האנשים המעורבים בהן גדל והולך. במקום לדבר על התעסוקה, או על העוברים העומדים להינצל מגרידה, אמריקה מדברת על אימפיצ'מנט.
אפשר כמובן לטעון שאימפיצ'מנט מעניין רק את הפוליטיקאים ואת העיתונאים בוושינגטון. אבל הטענה הזו מתקשה להתיישב עם ממצאי הסקרים. אפשר לטעון שכל הסקרים מזויפים, או מוטים, או שגויים. אפשר גם לבלות חופשות בגלקסיה רחוקה. אבל כאן, על כדור הארץ, דונלד טראמפ נלחם על חייו הפוליטיים במידה שפשוט לא הייתה נחוצה לו.
מה למדנו מריצ'רד ניקסון
חוויית האימפיצ'מנט נכרכת בזיכרוננו בשמו של ריצ'רד ניקסון, הנשיא ה-37 של ארה"ב. הוא אמנם לא עבר את מלוא התהליך, זה המתחיל בהגשת כתב אישום מצד בית הנבחרים ומסתיים במשפט הדחה בסנאט. הוא התפטר לפני שהיה סיפק בידי מליאת בית הנבחרים להצביע על המלצה של ועדת המשפטים להאשים את הנשיא בניסיון לשבש את הליכי החקירה בפרשת ווטרגייט.
אבל ניקסון התפטר כי הוא ידע שהפור נפל. הראיות היה כה חותכות עד שהרשעתו בסנאט הייתה עניין פורמלי, בייחוד מפני שלדמוקרטים היה אז רוב ניכר, 56 מתוך מאה. 67 נחוצים להרשעה, והסתמן שיימצאו די רפובליקאים כדי להצביע נגד ניקסון. במקום להפוך לנשיא הראשון בתולדות ארה"ב שיודח בבושת פנים, ניקסון החליט להיות הנשיא הראשון שיתפטר.
זו אגב אינה משוואת הכוחות הנוכחית. כיום, לרפובליקאים יש רוב בסנאט (53), ואין כמעט שום סיכוי שדי רפובליקאים יערקו כדי להדיח את הנשיא. אנחנו מזכירים את ניקסון מסיבה אחרת: הוא לא היה זקוק לפריצה המרושלת, שנאמניו ארגנו אל משרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון, בקיץ 1972. הפריצה נועדה למצוא חומר מזיק על מועמד הדמוקרטים לנשיאות, הסנאטור ג'ורג' מקגאוורן. אבל מגאוורן לא איים כלל על מעמדו של ניקסון. לנשיא היה יתרון עצום ממדים בדעת הקהל. בסופו של דבר הוא קיבל 60.7% מן הקולות. מגאוורן קיבל 37.5%. זו הייתה אחת התבוסות האיומות ביותר, שנחל מועמד כלשהו לנשיאות בתולדות ארה"ב.
ניקסון אגב לא אישר מראש את הפריצה. הסתבכותו החוקית הייתה תוצאה של ניסיון חיפוי לאחר מעשה. אבל קשה להתחמק מן האירוניה: נשיא שניצח ב-49 מ-50 המדינות של ארה"ב נפל מפני שעוזריו שיגרו פורצים מדרגה ג' למשרד לא חשוב בשליחות מיותרת.
אם הוא התאמץ יותר מדי?
משהו מעין זה, אם כי לא לגמרי, קרה לטראמפ. החשש שהקרקע האלקטורלית עומדת להישמט מתחת לרגליו מפעם בו מיום נשיאותו הראשון. הוא נבחר אף כי הפסיד במניין הקולות הארצי בהפרש של שלושה מיליון קולות. שינוי קטנטן היה מכניס לשם מישהי אחרת.
מאז, הוא גמר אומר להוכיח שניצחונו לא היה תאונה. הוא התחיל את מערכת הבחירות ל-2020 ביום השני של כהונתו, בינואר 2017, הלכה למעשה. עוד לפני שדמוקרט כלשהו הכריז על מועמדותו, הוא כבר חרש את אמריקה בעצרות בחירות ובנשפי התרמה. נראה בעליל שהוא התאמץ קצת יותר מדי, אם הצליח לספק ליריביו את התחמושת היחידה היכולה לעזור להם להוריד אותו מן השלטון.
וכך, ביום שישי שבו פחתה האבטלה ל-3.5% שמעה אמריקה שסיעת הרוב הדמוקרטית בקונגרס הוציאה צווי זימון נגד הבית הלבן עצמו בתביעה שימציא לה לאלתר מסמכים. לכל אחד משני בתי הקונגרס יש הסמכות להוציא צווי זימון, והתחמקות ממילויים היא עילה להליך משפטי.
הנשיא מסרב להיענות לצווים האלה בטענה נוהלית. הדמוקרטים מזהירים שעצם סירובו הוא עילה לכתב אישום נפרד על שיבוש הליכים. וכך, הנשיא המואשם שהפר תחילה את החוק בבקשת עזרה מממשלה זרה נגד יריב פוליטי, עומד למצוא את עצמו במלחמת גוג ומגוג עם חצי הקונגרס.
אולי זה מה שהוא רוצה, מפני שהוא חושב כי רק עימות, קיטוב וזיקוקי דינור ינחילו לו ניצחון. אבל במהלך השבת נודע שבשיחה פרטית עם צירי קונגרס רפובליקאים הוא ניסה להתנער מאחריות לשיחת הטלפון שלו עם נשיא אוקראינה, שהתחילה בסוף יולי את מחול השדים. מה רוצים ממנו, הוא בסך הכול נענה להפצרה משר האנרגיה שלו, ריק פרי, שביקש ממנו לדבר עם האוקראינים על איזה פרויקט גז משותף. אלמלא התבקש ואלמלא נענה בכלל לא הייתה שיחה. הייתכן שהוא מתחרט? יתר על כן, הייתכן שהוא יביע חרטה? אין בוושינגטון אדם אחד המאמין בזה.
הוא מוסיף ללפות את מפלגתו בגרונה. הרפובליקן היחיד המעז להמרות את פיו הוא מועמד המפלגה לשעבר לנשיאות משנת 2012, מיט רומני, כיום סנאטור מטעם מדינת יוטה. הוא גינה בפה מלא את קריאת טראמפ מסוף השבוע שעבר למשטר הקומוניסטי בסין להצטרף אל אוקראינה בחקירת עסקיה של משפחת ביידן.
אתמול אחה"צ השיב טראמפ עלי טוויטר. הוא קרא לרומני "נאד נפוח" (pompous ass), וחתם בהשטאג חדש, "אימפיצמ'נט לרומני". לרומני. כך ייעשה לאיש, או לאנשים, שהמלך אינו חפץ ביקרם.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://www.globes.co.il/news/יואב_קרני.tag. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny.