ברק אובמה ודונלד טראמפ / צילום: רויטרס Carlos Barria
קשה להעלות על הדעת הפכים גדולים יותר מברק אובמה ודונלד טראמפ, אבל הם לאמיתו של דבר הנציגים הלא-טבעיים של אותה התופעה: תחושת הניכור והאכזבה של מיליוני אמריקאים, שהשגשוג הגדול של שלהי המאה ה-20 השאיר מאחור.
בין 1983 ל-2000, תחת הנשיאים רונלד רייגן - רפובליקן, וביל קלינטון - דמוקרט, אמריקה רשמה את תקופות הצמיחה הארוכות ביותר בתולדותיה. הסטטיסטיקה עוררה השתאות וקנאה: תעסוקה כמעט-מלאה, אינפלציה נמוכה, ריבית שהתקשתה לצוף מעל האפס. הרווחים הפנטסטיים בבורסה, רבעון-אחר-רבעון, שנה-אחר-שנה, גמלו את המשקיעים האמריקאים מזהירות, והרגילו אותם לבועות. אין פלא ששניהם, רייגן וקלינטון, היו הנשיאים הפופולריים ביותר של זמננו.
בזמן נשיאותם הגיעו אל שיאן שתי נטיות של פוליטיקה כלכלית: סחר חופשי והסרת-פיקוח (דה-רגולציה). שתיהן היטיבו עם המאקרו-כלכלה, העשירו שכבה לא מבוטלת של אנשים (הרבה יותר ממה שברני סאנדרס אוהב לכנות, באקט של דמגוגיה פופוליסטית מן השמאל, "אחוז אחד של אחוז אחד"), והעניקו פופולריות להנחה שהגאות מחלצת את "כל הסירות" מן השרטון.
מאורעות 2008, שאנחנו מכנים אותם משבר הסאב-פראיים, והאמריקאים קוראים להם המיתון הגדול, העלו את אובמה לשלטון. האקט הראשון של נשיאותו היה ההתערבות המסיבית, חסרת התקדים, להצלתה של תעשיית הרכב. לזכות האקט ההוא אפשר לזקוף במידה לא מעטה את הצלחת אובמה לחזור ולהיבחר ארבע שנים אחר כך, אף כי הפופולריות האישית שלו נשקה לתהום.
אבל אובמה, שניחן בהרבה יותר פרגמטיות ממה שנטו לייחס לו, לא האט את המהלך שהתחילו רייגן וקלינטון לטובת סחר חופשי. הוא ניסה להרחיב אותו אל אגן האוקיאנוס השקט, באקט שהיה בו הרבה היגיון גיאו-אסטרטגי, אבל מעט היגיון פוליטי פנימי.
הסחר החופשי החריב את מרכזי התעשיה ההיסטוריים של המערב התיכון האמריקאי. הוא העביר קווי ייצור שלמים אל הדלתא של נהר הפנינה בסין, אל הודו ואל וייטנאם. הוא הוריד פועלי תעשיה מאומנים וממומנים למדרגת מלצרים וזבנים עם שכר מינימום וללא הטבות.
טראמפ המתין בפינה החשוכה
שם, בפינה החשוכה ההיא, חיכה דונלד טראמפ. את מפח הנפש ואת הזעם של פליטי הסחר החופשי הוא ניקז אל מערכת הבחירות שלו. בחוכמה שלאחר מעשה קשה להבין איך הדמוקרטים לא הקדימו לעמוד על המהלך הזה. הלוא הם היו מפלגת האיגודים המקצועיים, שאוזנה הייתה כרויה לרחשי הלב של פועלי התעשיה הכבדה ולפחדיהם.
טראמפ ניצח ב-2016 בזכות 80 אלף קולות בשלוש מדינות תעשייה במערב התיכון. זה היה ההפרש בינו לבין הילרי קלינטון בפנסילבניה, במישיגן ובוויסקונסין. 80 אלף מתוך 13 מיליון ויותר הם באמת לא הרבה. במניין הקולות הכללי בכל ארה"ב, טראמפ הפסיד בהפרש של שלושה מיליון קולות.
אובמה אמר אחר כך - וביטא בכך רגשות כלליים בין הדמוקרטים - שהוא, אובמה, היה מנצח, אילו החוקה היתה מרשה לו להתמודד על כהונה שלישית. אולי, אם כי הילרי קלינטון שילמה במידה רבה את המחיר על טעויותיו. היא נאלצה להודיע במערכת הבחירות שלה, שאם היא תיבחר היא תסתלק מהסכם הסחר של האוקיאנוס השקט, שאובמה סיכם, אבל הקונגרס עדיין לא אישרר.
נצחון הבחירות של אובמה ב-2008 אינו שייך לעשור שאנחנו מסכמים כאן. אבל נצחונו ב-2012 שייך בהחלט. יריבו הרפובליקאי, מיט רומני, נחשב מלכתחילה לבעל סיכוי מצוין להביס את אובמה. אבל הוא ייצג גילגול קודם של המפלגה הרפובליקאית, זו שסרה לפקודתו של הממסד הכלכלי והפיננסי הגדול. רומני תמך בסחר חופשי, הוא דיבר בלגלוג על "47 האחוזים" המצפים "תמיד" לסובסידיה ממשלתית, והוא היה מתנגד מוקדם של הצלת תעשיית הרכב. על אלה, בעיקר על אלה, הוא הובס.
חלק ניכר ממצביעי טראמפ ב-2016 הצביעו בעד אובמה ב-2012 בשלוש המדינות הנ"ל, מה שקצת מקשה לייחס להם גזענות. הם גם תמכו ברפורמות הבריאות של אובמה, שהיו אמנם מלאות פגמים אבל העניקו למיליונים את הכניסה אל טיפול רפואי מסודר.
הפלירט הסתיים, הפלירט התחיל
איבתו האישית של טראמפ לאובמה הייתה עניין אחר. עקיבותה, ביטוייה התכופים, והוולגריות שלה יכלו בהחלט לעורר רושם של דעות קדומות מצד בן טובים לבן-עור כלפי בן תערובת שדילג בין ארצות, תרבויות ואפילו דתות לפני שמצא את עצמו בשיקאגו של שלהי המאה ה-20.
טינת דונלד לברק העבירה אותו על דעתו ב-2011, כאשר הפך את עצמו לדובר מרכזי של תיאוריית הקונספירציה הידועה בשמה האנגלי Birthism, שאפשר לתרגם, בקושי, "הולדתיות": הטענה שאובמה לא נולד על אדמת ארה"ב, מה ששולל ממנו את הזכות החוקתית לכהן בנשיאות. בזכות התיאוריה, טראמפ זינק לזמן קצרצר לראש הטבלה בהתמודדות על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. אובמה הציג את תעודת הלידה שלו בתדריך לעתונאים, טראמפ חזר בו (זמנית), והפלירט של טראמפ עם הנשיאות הסתיים. כמובן, לא ידענו אז שהפלירט רק התחיל.
פרשת תעודת הלידה הקשתה על המעמד הפוליטי כולו להתייחס אל טראמפ רצינות. הוא נעשה אובייקט של לעג, בוודאי בסביבות אובמה, אבל גם במפלגה הרפובליקאית. לימים התברר, כי הנכס הגדול ביותר של טראמפ היה בדיוק זה שיריביו הקלו בו ראש. אמנם מהלך מערכת הבחירות ב-2016 עורר את הרושם שהילרי קלינטון עמדה בראש רשימת החיסול הפוליטי של טראמפ. אבל זו היתה רק תוצאה של נסיבות. אובמה היה היעד האמיתי.
נשיאותו של טראמפ, שב-20 בינואר ימלאו לה שלוש שנים, הייתה טבועה בחותם ההתנערות מאובמה. מיומו הראשון בבית הלבן הוא ניסה להיפטר מגולת הכותרת של נשיאות אובמה: הרפורמה של שירותי הבריאות, שמכוחה צורפו 35 מיליון אמריקאים אל מעגל המבוטחים. הניסיון למחוק את "ביטוח אובמה" מספר החוקים לא עלה יפה, והיה אחת הסיבות המרכזיות לתבוסת הרפובליקאים בבחירות לבית הנבחרים, נובמבר 2018.
טראמפ אסר מלחמה על מדיניות ההגירה של אובמה, על מדיניות הסחר שלו, על מדיניותו בענייני הסביבה והאקלים. לא פעם התעורר הרושם שההיפך-מאובמה הוא נוסחת הפעולה שלו. לנשיא הנוקם והנוטר לא נעמה ההשוואה בינו לאובמה, כולל ההשוואה של תכונות-אופי. לאובמה מיוחסים חן ודרך ארץ, כושר התאפקות והכרת ערך. לטראמפ מיוחסים כל ההפכים.
האידיאליזציה של אובמה בצד השמאלי של המפה הפוליטית נוטה להתעלם מן החולשות הניכרות של נשיאותו, בייחוד בענייני חוץ. בשמאל הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית אפשר למצוא ביקורת גוברת על אובמה, הנחשד, לפחות לאחר מעשה, בעודף זהירות, שעמדה בעוכרי השינוי שהוא הבטיח.
נשיא של תמורה
בנאום קבלת המועמדות לנשיאות, ביולי 2008, אובמה הכריז שמנוי וגמור אתו להיות "נשיא של תמורה", גם אם התמורה הגדולה תקצר את נשיאותו לתקופת כהונה יחידה. בסופו של דבר, התמורות שהוא חולל, מחוץ לרפורמת הבריאות, היו מוגבלות; והוא גילה נכונות מוגבלת בלבד לוותר על תקופת כהונה שניה. על טראמפ אפשר להגיד שהוא התחיל שורה של תמורות עם פוטנציאל מרחיק לכת, אבל רק תקופת כהונה שניה תעניק להן תוחלת-חיים ממשית.
מסורת רבת שנים משאירה נשיאים פורשים מחוץ לפוליטיקה השוטפת. הם אינם מבקרים את קודמיהם אלא לעתים נדירות. אובמה קיים את המסורת הזו. אבל צפו-נא שהוא יחזור אל הזירה בבוא הקיץ, כדי לעזור למועמד הדמוקרטי לנשיאות, יהיה/תהיה אשר יהיו, להוציא את טראמפ מן הבית הלבן. הכפפות יוסרו, הלשונות יותרו, וטראמפ-נגד-אובמה אולי יהיה המרכיב המעניין ביותר של שלהי מערכת הבחירות בואכה נובמבר 2020.