כשל מערכתי ברשות המסים: פקידי השומה איבדו את הבלמים ומפרים את זכויות האזרחים

פקידי המס סבורים, כך נראה, כי חלק מהתפקיד המוטל עליהם בגביית מיסים, הינו לשלול פטורים שהעניק המחוקק, ולשם כך כמעט כל פעולה כשרה

רשות המסים / צילום: איל יצהר
רשות המסים / צילום: איל יצהר

מזרחי הוא היועץ המשפטי של רשות המסים לשעבר. קריגל הוא מנהל מחלקה בכיר בלשכה המשפטית ברשות המסים לשעבר

הטבות מס הן בסיס למאבק תמידי בין הנישומים לפקידי המס המנסים לשלול את ההטבות, לעיתים, תוך חריגה בוטה מהסמכויות שהוענקו להם בחוק.

פסק הדין בעניין ירון מאיר נ' פקיד שומה אילת, שפורסם לאחרונה, עוסק בהטבת המס לתושבים חוזרים, שעזבו את ישראל ושהו תקופות ממושכות בחו"ל. המדינה סברה, כי הפטור עשוי לאזן את הכוחות המניעים אותם להשתקע, הם וילדיהם, בחו"ל, וליתן להם תמריץ לשנות כיוון, ולחזור להתגורר בישראל. ברם, תיאור הפעולות שנקט פקיד השומה על מנת לשלול את ההטבה, מסמר שיער, ומהווה המחשה קיצונית לתפיסת ההפעלה הלקויה של רשות המיסים, תוך שיקוף מציאות בה המדינה, באמצעות חקיקה, ביקשה ליתן הטבה, ופקידי רשות המסים, פועלים על מנת לסכל את מדיניות הממשלה.

סיפורו של הנישום, תושב ישראל שעבר להתגורר באפריקה. לאחר 6 שנים חזר הנישום לישראל, כאשר הוא משוכנע, כי יהיה זכאי לפטור ממס על דיבידנד שיקבל כבעל מניות בחברה זרה כמצוות החוק. אלא שהוא לא העריך כראוי את נחישות פקיד השומה לשלול את הפטור. במהלך דיוני השומה טען פקיד השומה תחילה, כי הוא מעולם לא עזב את ישראל. בהמשך, מכיוון שהפטור לתושב חוזר אינו חל על הכנסה מעסק, סיווג פקיד השומה את הכנסות הנישום מדיבידנד כהכנסה מעסק. טענה מוזרה על פי טיבה, שהרי מאיר הוכיח שקיבל דיבידנד בהתאם לחלקו היחסי במניות. עד כאן לפנינו טענות שגרתיות של פקיד שומה, גם אם בלתי סבירות.

תפנית בעלילה

אלא שכאן התרחשה תפנית ממשית בעלילה. על מנת לבסס את טענותיהם, חדרו מפקחי מס הכנסה לביתו הפרטי של מאיר ללא צו, וערכו חיפוש. בנוסף, ניסו המפקחים לקיים תישאול של הנישום ללא נוכחות מייצגו. בכך הפרו המפקחים באופן בוטה, את זכות הנישום לפרטיות בביתו הפרטי, ואת זכותו החוקתית לייצוג.

כשנתפסו בקלקלתם, הציגו המפקחים בבית המשפט טיעון מפותל ומשוכלל; מכיוון שמאיר ביקש ניכוי של הוצאות הבית, כנגד הכנסותיו ממשכורת, ומכיוון שלדעת פקיד השומה, לא ניתן לנכות הוצאות בית כנגד משכורת (עמדה שגויה, כשלעצמה), המסקנה היא, שלמאיר יש עסק. אם יש עסק, אזי יש לעסק פנקסים. אם יש לעסק פנקסים, ניתן לעשות שימוש בסמכויות לביקורת בעסק לבדיקת הפנקסים. ואם אפשר שהעסק מתנהל בבית המגורים - נוצרה עילה לביקורת בבית המגורים. כל ה"לוגיקה" הזו נעשתה כאשר המפקחים, בניגוד להנחית רשות המיסים, לא הצטיידו באישור פקיד השומה לעריכת הביקורת, משום ש"פקיד השומה תמיד מאשר". בהתאם לכך, שוטטו בחדרי ביתו של הנישום, לצורך חיפוש חומרים - וניסו לקיים דיון שומה ספונטני, ללא נוכחות המייצג.

חיפוש בבית פרטי של נישום, ללא צו שיפוטי, וללא הסמכה בחוק, תוך הפרת החוק האוסר כניסה לבית המגורים אלא בנסיבות חריגות שלא התקיימו, והפרת נהלי רשות המיסים (נהלים שהמפקחת, לדבריה, לא הכירה), כמוהו כחיפוש שיערוך שוטר בבית פרטי ללא צו. העובדה שלטענת המפקחת בעדותה, התנהלות זו קיבלה גיבוי מהייעוץ המשפטי של רשות המיסים, מחמירה את הדברים. בית המשפט (השופטת יעל ייטב) מתח ביקורת חריפה על רשות המיסים, וקיבל, בצדק, את הרושם, שהפרת הזכויות הבוטה נועדה ללחוץ על הנישום ולהטיל מורא בליבו. הלשון המדודה של בית המשפט, איננה מסתירה, כי הוא נחרד מהתנהלות זו. טענות פקיד השומה נדחו גם לגופה של מחלוקת, ופקיד השומה חויב בהוצאות גבוהות למדי.

מה המניע

בכך לא די, יש להבין מה מניע מפקחי המס, משרתי ציבור, לחדור לביתו של אדם ללא סמכות, בהפעלה בלתי סבירה של שיקול דעת בנוגע לזכויות יסוד של הנישום (ובכלל, זכויותיו של אדם במדינה דמוקרטית מול עריצות השלטון). המענה לכך פשוט. פקיד המס סבור, כי חלק מהתפקיד המוטל עליו לגבות מיסים, הינו לשלול פטורים שהעניק המחוקק, ולשם כך (כמעט) כל פעולה כשרה. מכיוון שיש להניח, כפי שהעידו המפקחים, כי אין מדובר ביוזמה עצמאית של המפקחים בשטח, הרי שלפנינו כשל חינוכי מערכתי ועמוק בכל דרגי רשות המסים, המבטלת כלאחר יד את זכויות היסוד החוקתיות של הנישום. כפי שכתבנו לא פעם בעבר, התרופה הינה סעדים אופרטיביים של בתי המשפט.

הנישום אמנם זכה בתיק, אולם, בסופו העגום של הסיפור, התנהלות פקיד השומה גרמה למאיר ולמשפחתו לעזוב את הארץ. הפעם, כך נראה, לתמיד. את הפטור ממס לתושב חוזר הוא קיבל - אולם מטרות הפטור הוחמצו כליל; במקום לעודד עליה, גירשה רשות המיסים את התושב החוזר ומשפחתו לארצות הניכר, וסיכלה את המטרות והתכליות שקבעה המדינה בחוק.

צרו איתנו קשר *5988