כפר מופגז בארמניה, השבוע. האזרים הפנו את האש לראשונה לארמניה עצמה / צילום: Associated Press, Vasily Krestyaninov
מובלעת הררית נידחת בדרום הקווקז, נגורנו-קַרַבַּך, שולחת דרישת שלום צוננת לישראלים. אף כי הם ממעטים להתעניין בה, היא מציעה להם אסוציאציות ולקחים. שם, על גבול ארמניה-אזרבייג'ן, מלחמה חזרה והתלקחה בשבוע שעבר בין אויבים מרים.
את ניצניה המקומיים אפשר למצוא עוד בשנים הראשונות של המאה ה-20, אבל היא שואבת את השראתה העגומה מימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הטורקים והכורדים של אנאטוליה שמו קץ רצחני ל-2,500 שנה של נוכחות ארמנית. מוטיבים של שנאה עמוקה ושל נקמת דם משוכים לאורך 125 שנה ויותר של שכנות רעה בין טורקים לארמנים.
גילגולה הקווקזי של האיבה הזו התפרץ בימיה האחרונים של ברית המועצות, לפני 30 שנה ויותר. הוא נגע למעמדו של חבל אוטונומי קטן המיושב בארמנים, בתוך אזרבייג'ן.
כאשר ברית המועצות התחילה להתמוטט, היחסים בין אזרים לארמנים הגיעו חיש קל לנקודת רתיחה. טבח של ארמנים בשתי ערים גדולות באזרבייג'ן חולל מנוסה המונית. אבל הארמנים של קַרַבַּך גמרו אומר להישאר. להגנתם התגייסו מתנדבים מכל רחבי הפזורה הארמנית הגדולה, מלבנון עד קנדה ועד קליפורניה.
מלחמה פרצה לבסוף. הארמנים עשו חיל. הם השתלטו תחילה על כל החבל, וגירשו את תושביו האזריים (בערך שליש האוכלוסייה). ב-1994 הם הרחיבו את שלטונם לאזורים המקיפים את נגורנו-קַרַבַּך, שהיו בערך חמישית משטח אזרבייג'ן.
פיצוי לאומי לקטסטרופה
בעיניי ראיתי את המלחמה ההיא, בין 1991 ל-1996. כשרונותיהם הצבאיים של הארמנים הפליאו את המתבוננים. מוטיבציה וארגון יעיל פיצו אותם על נחיתותם המספרית והחומרית. אני זוכר שיחה ארוכה עם מתנדב ארמני מלבנון בעיר שוּשַׁה, שהארמנים עתה זה כבשו ורוקנו מתושביה האזרים. תוכנם של בתיה היה מפוזר ברחובות. המתנדב (״פידאי״. כך הארמנים הנוצרים קראו ללוחמיהם, בהשפעת ההיסטוריה המזרח תיכונית שלהם) אמר לי, שקַרַבַּך היא רק ההתחלה. הוא וחבריו התכוונו לחולל מהפכה לאומית בארמניה עצמה.
ארמנים בירוואן, בירת ארמניה, דיברו בתערובת של הערצה ופחד על גיבורי קַרַבַּך. יועץ הנשיא לביטחון לאומי אמר לי, שממשלתו אינה מעיזה לצנן את להט הקרב של הקרבכים, מפני שאם היא תעשה כן ״הם יכבשו את ירוואן, וייקחו את כל הדירות הטובות ביותר במרכז העיר״. במובן מסוים, נגורנו-קַרַבַּך אמנם השתלטה בשנים הבאות על ארמניה. היא טבעה חותם רדיקלי עמוק על מצב הדעת של הארמנים, והיא העניקה להם אמון חסר תקדים, וגם חסר שחר, בכוחם.
בהשפעת הרדיקליזציה, הם סירבו לעיין במפה, או לקרוא היסטוריה. זאת אומרת, הם בהחלט קראו היסטוריה. כל ארמני קורא אותה, ונאנק תחת עולה. השמדת העם הארמני באנאטוליה היא מוטיב מרכזי בחיי ארמניה וההצדקה העיקרית לקיומה. הצלת קַרַבַּך נעשתה פיצוי לאומי לקטסטרופה של 1915.
בעקבות נצחונם ב-1994, הארמנים התאהבו בסטטוס-קוו. במקום להשתמש בנדוניה הטריטוריאלית כמשכון להסדר מדיני, הם העסיקו את עצמם בגילוי הריסות של כנסיות עתיקות ובהפקעה של שטחים שהיו מיושבים מקודם בצפיפות באזרים. הם התעלמו מהתחזקותה הגוברת של אזרבייג'ן. היא התעשרה, בזכות הנפט; והיא התחילה להתחזק צבאית בעזרת האחות הבכירה טורקיה ובעזרת, מי-אם-לא, ישראל.
נשק ישראלי וייעוץ ישראלי הוצעו בנדיבות (ושולמו בנדיבות). השמיים שקקו רחפנים ישראלים, לצד רחפנים טורקיים. העיתונות התמלאה דיווחים על ברית דיסקרטית בין ישראל לאזרבייג'ן נגד איראן, שהועילה מאוד לשתי שותפותיה, וחרתה מאוד לרפובליקה האיסלאמית. למרבה האירוניה, זו האחרונה אימצה לה את ארמניה הנוצרית לבעלת ברית נגד אזרבייג'ן השיעית.
העתיד יהיה טורקי מאוד
רבע מאה לאחר תבוסתם במלחמה הקודמת, האזרים יצאו למלחמה חדשה. הארמנים השאננים נתפסו בקלקלתם. הם נחלו תבוסה איומה ב-2020, ואילמלא עמדה להם בריתם הצבאית עם רוסיה, האזרים היו יכולים לחזור ולתפוס כל מטר רבוע של נגורנו-קַרַבַּך.
בשבוע שעבר התחדשה האש. האזרים הפנו אותה לראשונה כלפי ארמניה עצמה. הם אפילו חצו את הגבול במספר נקודות. כנראה אין זה מקרה שהם עשו כן בשעה שרוסיה מלקקת את פצעיה באוקראינה.
לאזרים יש עכשיו תכניות מרחיקות לכת: לא רק להחזיר לעצמם את מלוא השטחים שאיבדו, אלא ליצור חיבור אקסטרה-טריטוריאלי עם טורקיה, דרך ארמניה. ארמניה תורשה, כנראה, להוסיף ולהתקיים כלוויינית חלושה בתחום השפעה טורקי רחב ממדים, מן הים התיכון עד מרכז אסיה. ראש ממשלת ארמניה הודה בשבוע שעבר בתבוסת ארצו.
הדבֵקוּת בסטאטוס-קוו והאמונה בנצחיותה של עליונותם הצבאית ניתקה את הקשר בין הארמנים לבין המציאות. ההבדלים בין ארמניה לישראל ניכרים ומובנים, אבל תמיד יש סיבה ללמוד לקחים ממציאויות אחרות; לפחות מן הדינמיקה שלהן, אם לא מכל פרטיהן.
זו אינה הסיבה היחידה לעיין במקרה קַרַבַּך. ישראל החליטה, מסיבות טובות ורעות, להעדיף את הקשר המועיל שלה עם אזרבייג'ן על פני אהדה טבעית לארמניה. הארמנים, קורבנות מוקדמים של ג'נוסייד במאה ה-20, עומדים עכשיו על עברי פי פחת מכוח התקפה צבאית, שנשק ישראלי היה ממאפשריה.
מוטב לחרוד מפני משיכת כתפיים ומפני אדישות. אי אפשר לנער מדיניות חוץ מכל ספק מוסרי. מה יקרה לארמנים מאה שנה לאחר השמדת עמם אינה שאלה אבסטרקטית. מותר להשקיע בה שיעור כלשהו של חמלה ושל רצון טוב.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny