האנדרטה לזכר רצח העם הארמני בבירה ירוואן. 1.5 מיליון קורבנות / צילום: Shutterstock
זה היה שבוע של עצב ארמני. ביום רביעי, הארמנים ציינו את יום הזיכרון לג'נוסייד, השמדת עמם באנטוליה, ב-1915. הם חיו שם אלפי שנים. מדינות ארמניות קמו ונפלו. לאחת מהן, תחת המלך טיגראנֶס הגדול, במאה הראשונה לפני הספירה, היה אפילו גבול משותף עם ממלכת החשמונאים. בקצרה, הם ישבו שם הרבה, הרבה לפני שרגלו של ראשון הטורקים דרכה על אדמת אנטוליה.
אין עוד ארמנים באנטוליה. 108 שנה לאחר מעשה, הטורקים מוסיפים להתנער מכל אחריות למה שמתואר לפעמים כ"רצח העם הראשון של המאה ה־20". רבים, השוחרים את ידידות הטורקים, סומכים ידיהם על התכחשותם, או לפחות נזהרים שלא לחלוק עליה.
אבל את רוח הארמנים מעכיר עכשיו לא רק הזיכרון של מיליון וחצי מתיהם (ערב הג'נוסייד, מספר הארמנים בעולם הוערך ב-5 מיליון). ימים אחדים לפני התייחדותם, הם שמעו הודאת חולשה מכאיבה מפי ראש הממשלה של ארמניה העצמאית. הוא דיבר על עתיד יחסיה של ארמניה עם שכנותיה.
"שלום ייתכן", אמר ניקול פאשיניאן, "אם אנחנו נצהיר חד משמעית שהרפובליקה של ארמניה משתרעת על פני 29,800 קמ"ר, הזהים לשטחה של [ארמניה הסובייטית], ואין לנו, ולא יהיו לנו תביעות טריטוריאליות על שטחן של ארצות כלשהן".
זה לא היה מובן מאליו. פאשיניאן השמיע אמת קשה, סטירת לחי לתקוותיהם של הארמנים, לערגותיהם ולהתפעמויותיהם. הוא דיבר מעמדת השלמה ועייפות.
מאה שנה של מוות ותבוסה
במשך רבע מאה, לאחר עצמאותה מברית המועצות, ארמניה הקטנה ומוקפת האויבים האמינה, כי היא אדונית לגורלה. ב־1994, שנתיים לאחר שיצאה לחופשי, היא היכתה את אזרבייג'ן במלחמה על אזור הנקרא 'קאראבאך ההררית' (נגורנו־קרבך ברוסית, 'ארצאך' בפי הארמנים), מובלעת קטנה באזרבייג'ן, סמוך לגבול ארמניה, ששני שלישים מתושביה היו ארמנים. הארמנים השתלטו לא רק על המובלעת אלא גם על השטחים המקיפים אותה. מאות אלפי אזרים וכורדים איבדו את בתיהם. מלחמת קרבך שינתה את אורח המחשבה של הארמנים. לאחר מאה שנה של מוות ושל תבוסה, הם התגוננו בהצלחה נגד אויביהם המורשתיים (בעיניהם, טורקים ואזרים הם היינו הך).
לרוע מזלם, הארמנים התמכרו לסטטוס קוו של ניצחונם ושקעו בשאננות בשעה שאזרבייג'ן, הגדולה והעשירה בהרבה (נפט), התכוננה למלחמה הבאה. היא התחמשה, באמצעות הצירוף הלא־שכיח של ישראל ושל טורקיה (בארבע השנים שקדמו למלחמה, ישראל מילאה 69% מצורכי הנשק של אזרבייג'ן, על פי SIPRI, מכון מחקר מוערך בשטוקהולם). אזרבייג'ן היכתה את הארמנים ב־2020. רק נתחים זעומים של כיבושי 1994 נשארו בידיהם. הארמנים של שארית קרבך נתונים למצור, למחסור ולהפחדה.
הציון הלא־שגרתי של מספר הקילומטרים הרבועים בנאום פאשיניאן נוגע לא רק לשטחים שארמניה הפסידה אלא גם לשטחים שהיא חוששת להפסיד, בתוך גבולותיה הבין לאומיים המוּכָּרים.
הן רוצות פרוזדור
היסטורית, הארמנים חוסים בצל כנפיה של רוסיה. אבל רוסיה עסוקה עכשיו בהריסת אוקראינה. טורקיה ואזרבייג'ן מקוות לנצל את ההזדמנות. הן לוטשות את עיניהן אל אזור בדרום ארמניה, הנקרא זַנְגֶזוּר, סמוך לגבול איראן. הן רוצות ליצור בו פרוזדור שיקשר את טורקיה עם אזרבייג'ן, או בעצם את טורקיה עם כל מרכז אסיה. הארמנים אינם מתנגדים לזכות מעבר, אבל הם חוששים שהיא תתחיל לגלגל כדור שלג.
האזרים חולקים על עצם הלגיטימיות של הנוכחות הארמנית בדרום הקווקז. בעיני ההיסטוריוגרפיה האזרית, הארמנים נשתלו שם בידי האימפריה הרוסית לפני 200 שנה. זה מזכיר את הצדקת פוטין לפלישתו לאוקראינה. גם הוא טוען, שהמשטר הסובייטי 'המציא' את אוקראינה. שלושה פרשנים בערוץ הרשמי של הטלוויזיה האזרית הסכימו באחרונה שארמניה אינה אלא "מערב אזרבייג'ן", וצריכה לחזור אל חיק המולדת.
פירוק מלא של ארמניה אולי אינו עומד על הפרק. בשביל פירוק כזה צריך לחכות להתמוטטות מלאה של הסדר המדיני העולמי. אבל בינתיים, שכנותיה הטורקיות להוטות להנמיך את קומתה, ולהציע לה שלום וביטחון ממין זה שאדונים מעניקים לוואסאלים שלהם.
איראן וישראל נפגשות
חלק מהארמנים, כולל ראש ממשלתם, מבינים שאין מנוס מלהסתגל לנסיבות החדשות, אבל יש גבול. הגיאוגרפיה התאכזרה מאוד אל ארמניה. אין לה מנוס מלחפש כל פתח אפשרי, ואת האפשרי ביותר מזמנת איראן השכנה.
הייתכן, בהתחשב בזה שרוב תושבי אזרבייג'ן הם מוסלמים שיעים? ובכן, לארמניה יש יחסי ידידות היסטוריים עם איראן. לפנים הייתה פזורה ארמנית גדולה מאוד בפרס. איראן השליכה חבל הצלה לארמניה בימיה הקשים ביותר, בשנות ה־90, כאשר כל הדרכים צפונה נותקו. האם איראן מוכנה להרחיק לכת? לחמש את ארמניה, כדי לעצור את אזרבייג'ן ואת טורקיה? אולי נדע בקרוב.
לישראל יש יחסים צוננים עם ארמניה. אין אפילו שגרירות ביירוואן. ישראל בחרה באזרבייג'ן, ויש סיבות מובנות של ביטחון לאומי. אבל, אף כי היחסים בין אומות מיוסדים על אינטרסים הדדיים, קצת קשה להתעלם מן הרגשות. אני חושב, שאהדתם הטבעית של יהודים נתונה לארמניה (אני יודע שיהודים רבים מן העולם הדובר טורקית לא יסכימו).
ארמניה שגתה בקרבך, היא הניחה ליוהרת המנצחים להשתלט עליה, כפי שקרה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים. שגיאות הן בנות תיקון, והעונש עליהן אינו צריך להיות עריפת ראש. הארמנים זכאים להזדמנות חוזרת.