היטלים בגין סלילת רחובות הולנדיים: יש לדבוק בלשון חוק העזר

עיריית רעננה (להלן: "העירייה") שלחה למשיבים, דיירי הרחובות חטיבת הראל וחטיבת גולני ברעננה (להלן: "הדיירים"), דרישה לתשלום של היטל סלילת כביש ושל היטל סלילת מדרכה בגין הפיכת הרחובות שבהם הם גרים לרחובות משולבים ("רחובות הולנדיים"), המשמשים למעבר כלי רכב והולכי רגל גם יחד. הדיירים שילמו את שני ההיטלים כפי שנדרש מהם; לאחר ששילמו, הגישו תביעה לבית משפט השלום בפתח-תקוה בה תבעו החזר של היטל סלילת המדרכה, אשר נגבה מהם לטענתם שלא כדין.

בית משפט השלום קיבל את התביעה, בקבעו כי היטל סלילת המדרכות נגבה על-ידי העירייה שלא כדין ובניגוד לקבוע בחוק העזר לרעננה (סלילת רחובות), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק העזר"). בית המשפט פסק, כי לשון חוק העזר ברורה ודחה את טענת העירייה כי קיימת בחוק העזר לאקונה לעניין רחוב משולב.

עוד נדחו טענת העירייה בדבר היעדר יריבות בינה לבין תובעים אשר לא היו בעלי הנכס במועד הוצאת דרישת התשלום, וזאת בגדרם של דיני המחאת חיובים, וכן טענתה בדבר חבות הדיירים בהיטל סלילת המדרכה בגין סלילת מדרכה בעבר ברחוב רגיל אחר הגובל בנכסיהם - רחוב הנשיאים; בעניין אחרון זה נפסק, כי חבות זו לא עמדה לנגד עיני העירייה בעת שהוציאה את דרישת התשלום. בית משפט השלום חייב את העירייה להשיב לדיירים את דמי סלילת המדרכות ששילמו בצירוף פירות כדין.

העירייה ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ברם ערעורה נדחה. העירייה לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדונה בפני השופט אליקים רובינשטיין. השופט רובינשטיין דחה את הבקשה. ראשית הוא קובע, כי אין המקרה ראוי להידון בגלגול שלישי. יחד עם זאת, הוא דן בעיקר המחלוקת גם לגופה.

אכן, קובע השופט רובינשטיין - יתכן שהמשיבים, ושכמותם אחרים, נשכרים מכך שחוק העזר נחקק משכבר הימים (תשל"ו-1976), בשעה ש"רחובות משולבים", הקרויים "הולנדיים", טרם היו בנמצא ככל הנראה. נוצר אפוא חסר חקיקתי. השאלה היא אם יש להשלים חסר זה בפרשנות פסיקתית; יש בפרשנות חקיקה פיסקלית, שעניינה הטלת תשלומים על האזרח, דמיון מה למשפט הפלילי שבו אין השלמת חסר היוצרת עבירות, אף כי ישנה פרשנות תכליתית. ככלל, יפים כללי הפרשנות הכלליים גם לתחום הפיסקלי. במקרה דנן, לאחר שקלול, סבור השופט רובינשטיין כדעת בית משפט השלום - כי אין הצדקה לפרשנות תכליתית המרחיבה את יריעת החיוב. אכן, הפרשנות התכליתית יש לה מקום בדיני המס, אך הפעלתה מחייבת זהירות, בוודאי כשהמדובר בהיטל המצריך ביטחון משפטי סביר לאדם המכלכל את ענייניו, ונוכח לשונו הברורה של הסעיף.

אומנם, קובע השופט רובינשטיין, התפיסה העקרונית המונחת ביסוד פסק דינו של השופט פרגו בת"א (כ"ס) 2939/95 שחורי נ' עיריית רעננה, היתה עשויה להיות שובת לב, שכן במהות ניתן לטעון כי מקום בו משמשים כביש ומדרכה בערבוביה והוא בנוי באורח המתאים לכך - ייגבה היטל בהתאם. ואולם, בדרכה של המבקשת ניצבים מכשולים אחדים המטים את הכף לחובתה: האחד - והוא עיקר, לשון חוק העזר שהיא ברורה בעליל; השני - ההתפתחויות המשפטיות בעניין זה בבתי המשפט השונים, ובמיוחד בבית המשפט המחוזי. השלישי - האפשרות שעמדה בפני המבקשת בכל עת נתונה לתקן את חוק העזר, כשם שעשתה עיריית הרצליה.

באשר לחוק העזר, סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר "מדרכה" כ"חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים".

בחוק העזר נשוא הבקשה מוגדרת מדרכה כ"רחוב או חלק מרחוב, בין מכוסה באספלט ובין מרוצף, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים - שהמועצה הקצתה אותו בהתאם לחוק עזר זה להולכי רגל בלבד".

ניתן כמובן להתווכח בארוכה באשר לגבולות הפרשנות לנוסח זה, אולם לענייננו נראה - קובע השופט רובינשטין - כשמדובר בכספים שגובה הרשות מן האזרח יש לנקוט ריסון, ועל כן הלשון "בלבד" מקרבת אותנו אל פרשנותה של שופטת בית משפט השלום, בדומה לפרשנות השופט שנלר בת"א (פ"ת) 4989/98 ברוניצקי נ' עיריית רעננה.

פסק דינו של השופט פרגו ניתן ב-1996, פסק דינו של השופט שנלר ניתן ב-2000, ושל השופטת באום-ניקוטרה ב-2002. היה סיפק לחקיקה רלבנטית כפי שעשתה עיריית הרצליה בהוסיפה את ההגדרה של "רחוב מעורב" ב-1989. זו דרך המלך, אף אם יש ממש בתפיסה הבסיסית שמכוחה באה העירייה, וזאת בשעה שרצונה לגבות כספים מתושביה.

יש גם טעם בטענת השוויון המהותי שמעלים המשיבים בענייננו אל מול בעלי הדין בפרשיות הנזכרות, שחורי וברוניצקי, ואין סיבה שיקופחו.

התוצאה הסופית: הבקשה נדחתה.

רע"א 4437/05, בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין.

בשם המבקשת: עוה"ד דפנה תמיר ואילנה בראף-שניר.

בשם המשיבים: עו"ד סנה לוריה.