היהפוך רכושו הפרטי של אחד מבני הזוג לרכושם המשותף של שני בני הזוג במהלך שנות הנישואין?

עם פירוק הנישואין (חלילה) עלולים בעלי הנכסים לגלות במפתיע כי עם השנים, ומבלי לומר על כך דבר, הפך רכושם הפרטי להיות רכוש משותף, ועליהם לחלקו שווה בשווה עם בני זוגם. התיקון לחוק יחסי ממון שהתקבל לאחרונה עשוי לטעמי לשמש מנוף לפיזור הערפל המשפטי בנקודה אקוטית זו, המטרידה לא מעט בני זוג, או הורים לבני זוג העומדים להינשא, המבקשים לשמר נכס בידיהם, ורק בידיהם, ליום אפור וסגרירי.

שיטת המשפט הישראלית מחלקת בין זוגות שנישאו לפני ינואר 1974 לזוגות שנישאו לאחר מועד זה. על הראשונים חלה הלכת השיתוף, ועל האחרונים, רוב רובם של הזוגות הנשואים כיום (לרבות בנישואין אזרחיים), חל חוק יחסי ממון. חוק זה קובע בהקשרנו כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד למחצית שווי הרכוש הכולל, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. נכסים אלו מוגדרים בז'רגון המשפטי כנכסים חיצוניים, וחוק יחסי ממון ביקש למעשה לשמרם מחוץ לרכוש המשותף.

אולם, בתחילת שנות ה-90, בפרשה הידועה כהלכת קנובלר-יעקובי, נפתח הפתח להחלת השיתוף גם על נכסים פרטיים, לא מכח דיני המשפחה כי אם מכח הדין הכללי, כדיני הקניין והמתנה. כלומר, כשם שאדם יכול להקנות לחברו נכס, כך יכול הוא להקנות את נכסו הפרטי לבן זוגו אף ללא הסדרת רישום פורמאלי. בתי המשפט בערכאות הנמוכות מצאו הלכה זו כמוצאי שלל רב באפשרה לעשות צדק במקרים המופיעים בפניהם, להגן על בן הזוג החלש (או בן הזוג הביתי) ולהעניק לו מחצית מהנכס הפרטי של בן הזוג החזק.

לטעמי, הלכת קנובלר הינה דוגמא קלאסית "למקרה פרטי היוצר חוק רע": הלכה זו, וגל הפסיקות שבא בעקבותיה, חותרים תחת כוונתו של המחוקק, אשר ביקש להשאיר נכס פרטי מחוץ לרכוש המשותף. הלכה זו מטילה קושי רגשי עצום על בן הזוג בעל הנכס הפרטי. שהרי לו יחפוץ למנוע שיתוף בנכס זה (או לו יבקשו זאת הוריו) עליו לרמוז לבן זוגו רמז עבה או לומר לו זאת מפורשות. נקל להבין את השלכותיה ההרסניות של אמירה כזו על מערכת יחסים יציבה. הבה נדייק, הלכת קנובלר הוסיפה את הדין הכללי למערך דיני המשפחה לאור המבוכה הכפולה בפרשה זו, ולפיה נשללה זכותה של גב' קנובלר לשיתוף לא רק בנכס הפרטי של בעלה כי אם גם ברכוש שנצבר יחד עם השנים, וזאת משום שמר קנובלר סירב להתגרש, ובהתאם לחוק יחסי ממון דאז אין שיתוף ברכוש כל עוד אין גט. בימ"ש העליון נחלץ לעזרתה וגייס את הדין הכללי ודיני הקנין, לפיהם ניתן לחלק את הרכוש בין בני הזוג אף לפני מתן הגט, שכן חלוקת הרכוש אינה מכח דיני המשפחה התלויים בגט, כי אם מכח הדין הכללי. הלכה זו מבורכת היתה לשעתה עת יכול היה אדם באמצעות סירוב למתן גט למנוע גם את חלוקת הרכוש מבן זוגו.

אולם כיום, לאחר התיקון, הקובע כי חלוקת הרכוש לא עוד תלויה בגט, ממילא ניתן לחזור לדיני המשפחה. ועל שיטתנו המשפטית, כמי שאמורה לקדם את ה"יציבות משפחתית", לחזור בה מהלכת קנובלר ולהודיע בשער בת רבים, כי נכס פרטי ייוותר פרטי. אין ספק כי במקרים קיצוניים בהם בני הזוג גרים יחד בנכס הפרטי במשך שנים רבות, תתברר קביעה גורפת זו כלא צודקת. אולם קביעה זו תחסוך מבני זוג לא מעטים את הקושי הרגשי הכרוך בעריכת הסכם ממון תוך ציון בכתב כי נכס פרטי לא ישותף בעתיד, או את הקושי הרגשי הכרוך באמירה מפורשת מעין זו. ודוק, לא מעט מבני הזוג חסרי הנכס נוטים לקבל (לפחות, בטרם קיבלו עצות כאלו ואחרות) כי השיתוף לא יחול בנכסים הפרטיים. עוד יש לחדד כי הרטוריקה המלווה את שיתופו של הנכס הפרטי בכלל נכסי בני הזוג משתמשת בנרטיב ה"הגנה על החלש, אשר הקריב את מיטב שנות הקריירה שלו", אולם יש לתת את הדעת כי לא אחת הנכס הפרטי הוא דווקא של בן הזוג החלש/הביתי, אשר הוריו ציידוהו בנכס לקראת נישואיו, והפיכתו לנכס משותף רק תחליש את החלש ולא תחזקו.

* הכותב הוא מרצה בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו.