דברים שלמדתי מהכלב האסקימוסי

א.

שתי הארות חוויתי השבוע: הראשונה נחתה עליי בבית מרזח בולגרי בדרום תל-אביב, מקום של וודקה ושל סיפורים. בודהה ישב תחת עץ, משה עלה אל ראש הר, אני ישבתי על קצה של בר. השמש עוד זרחה בעוז, ואנחנו שתינו וודקה זולה, נשמנו ערפיח ודיברנו שטויות, כשלפתע שח לי ידידי ט' ח' את המשפט ששינה אותי.

היה זה הפתגם האסקימוסי העתיק שאומר כך: "אם אתה לא הכלב הראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף".

ב.

אני לא יודע אם אי-פעם חוויתם הארה. כאחד שחווה כמה וכמה אני יכול לספר לכם שישנן ההארות שהן כמו רעם ביום בהיר; הן הכי כיפיות. ישנן ההארות האלה שמערערות את שיווי-המשקל, ואתה מרגיש כאילו אתה נופל אל תוך תהום רבה; הן הכי מפחידות. יש כאלה שאתה קם איתן בבוקר, ויש כאלה שאתה מרגיש בברכיים. את כולן אני אוהב.

אני רואה בעצמי אדם מואר בזכות זה שאני מרשה לעצמי להיות מואר. "להתאורר". בלשון מדורי הכלכלה אפשר לומר שאני נמצא בחשיפה גדולה להארה. וככה, כל כמה שנים באה אחת ואני קוטף דיבידנד פנימי. על כל פנים, ההארה שעל הבר היתה מאלה שבאות עם מנגנון השהיה ושחרור איטי. אלה הכי אמיתיות.

כששמעתי בפעם הראשונה את הפתגם האסקימוסי האומר שאם אתה לא הכלב הראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף, אמרתי משהו כמו "גדול", וצחקתי. זה משפט מצחיק. אחר-כך הלכתי הביתה, ואמרתי אותו לכל מי שאני מכיר. כולם אמרו משהו כמו "גדול", וצחקו. זה משפט מצחיק.

אבל בימים שעברו מאז גדל בי המשפט, ומצאתי בו יופי ועומק בשפע. יותר מכך, מצאתי בו את האמת שחיפשתי. אחת מהן, ז'תומרת. תהיה זו תמימות לחשוב שיש רק אמת אחת. נכון יהיה יותר לומר שחיפשתי איזו אמת שהיתה חסרה לי בנקודה הזו של החיים, ומצאתי אותה בפתגם אסקימוסי על בר של בית מרזח בולגרי בדרום תל-אביב.

על כל פנים, בואו אתי ונמדוט (מלשון מדיטציה) כמה רגעים על המשפט הזה. בואו ונחפור בו. אבל לא בדחפורים, בכפיות. בואו נקלף אותו ונלמד משהו על עצמנו.

ג.

על פניו, מדובר כמובן בפתגם מתחום ההגשמה העצמית. קח יוזמה, בן אדם. תהיה הכלב הראשון בשיירה. תוביל, אל תובל.

אם אתה לא הכלב הראשון בשיירה, כל מה שאתה רואה זה את התחת של הכלב שלפניך. תגידי את, תגיד אתה - האם זו דרך ראויה לחיות בה את החיים?

יש משהו אלים באמת הזאת. הרי אם אתה לא הכלב הראשון בשיירה, זה כבר לא משנה אם אתה שני או עשירי, נכון? תחת של כלב מול הפרצוף זה תחת של כלב מול הפרצוף, סובב את זה איך שתסובב, חבר. רק הראשונים טוב להם. או שאתה ראשון - או שאתה כלום.

קור נושב מהאמת האסקימוסית, והיא מטיחה את עצמה בפניך בעוצמה ובחוסר רגישות, כמו שאמיתות גדולות עושות לפעמים: בסך-הכול, היא אומרת לך, כולנו רק כלבים בשיירה.

ד.

אבל אתה חופר עוד קצת ומוצא שיש בו גם חום ונחמה. שנה את זווית המבט. הרי עבור כלב, תחת של כלב אחר בפרצוף זה לא כזה עונש. אפילו די פינוק. ודאי באזורים הארקטיים; בקור הזה אתה רוצה משהו חמים לתחוב בו את אפך. מדובר, אחרי הכול, בדיל הגיוני: הנוף אולי לא משהו, אבל לפחות לא נושר לך החוטם.

פתאום אתה מבין שהכלב הראשון בשיירה הוא הכלב שהכי קר לו.

ועוד: אתה חושב על כל השיירות האלה שבהן השתתפת ככלב. אתה נזכר שבסיכומו של דבר יותר חשוב מהמיקום בשיירה היה מי הכלב שרץ לצדך. חבר למסע, אומר לנו הפתגם, הוא יותר חשוב מהנוף. יותר מזה: החבר למסע הוא הנוף.

פתאום אתה מבין שהכלב הראשון בשיירה הוא הכלב הכי בודד.

ואז אתה חושב על כל הכלבים האלה שנתקעו בכל השיירות האלה עם הכלב הלא נכון לרוץ לצדו, ואתה נהיה עצוב. הפתגם הזה עושה לך לחשוב על החיים. החיים שלך והחיים בכלל.

ה.

אבל אחרי כמה זמן הבנתי שלא אוכל עוד להתחמק מהאמת הגדולה, הפשוטה, הצורבת של הפתגם האסקימוסי, שאומר שאם אתה לא הכלב הראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף.

הבנתי פתאום - וזה לא קל כמו שזה נשמע - שזה לא פתגם על כלבים, וזה לא פתגם על שיירות, וזה לא פתגם על הגשמה, וזה לא פתגם על שותפות לדרך.

הפתגם הוא על הנוף, ומה שהוא אומר זה שהנוף פשוט חייב להתחלף. זו המהות של כל החיים האלה: הנוף חייב להתחלף, להשתנות, לעזאזל. אם הוא מפסיק להשתנות, אתה מת. והנוף זה הכול, אני מקווה שזה ברור.

אני עוד לא יודע באיזה נוף מדובר, ואיך הוא הולך להתחלף. אני לא יודע אם זה הנוף החיצוני או הפנימי, נופי ארצנו או נופי הנפש; אני לא יודע איזה נוף אני רוצה שיהיה שם במקום. לא שרע לי בנוף שלי, ההפך הוא הנכון. אני די אוהב את החיים שלי האלה. אני אוהב אותם, ואין זה פלא, כמו ששר איתן מסורי.

ועדיין, הנוף או מה שזה לא יהיה חייב להתחלף. אני רוצה להיתלות בענפים גבוהים יותר מאשר איתן מסורי, עם כל הכבוד. אז אני שומע את רוברט פלאנט אומר שהוא שומע את הקולות צועקים אליו כמו פעם, צועקים אליו לחזור, איך אתם לא שומעים אותם קוראים לי לחזור, הוא שואל.

מנגנון ההשהיה שחרר את המנה האחרונה: משהו צריך לקרות. משהו חייב להשתנות.

אם רק הייתי יודע מה.

עד כאן הארה ראשונה.

ו.

ההארה השנייה היתה שונה. היא היתה כמו לצוף. לא ישבתי על בר. ישבתי על כיסא נמוך כזה של גן ילדים, הברכיים צמודות לגרון. יומולדת 3 לילדים. התאריך האמיתי עוד רחוק, אבל אצלנו בגן לא מתעכבים על פרטים מהסוג הזה.

אז כמו שאני על הכיסא הנמוך הזה והילדים נרגשים, כתרים על הראשים, שרים להם ורוקדים וממלאים באופן מושלם את תפקידם בטקס, וגלית ואני ככה יושבים משני הצדדים, פתאום הרגשתי שאני מנתק את הרגליים ופורש ידיים ופשוט צף, מרחף לי בדממה בתוך הרגע הזה, שיכול היה להימשך מבחינתי לנצח, ומהרבה בחינות זה בדיוק מה שקרה.

תחושה עזה של שייכות מילאה אותי לפתע. שייכות שכמותה לא הרגשתי מעולם. למשפחה שלי הקטנה, למקום שאני חי בו, למין האנושי, לקוסמוס כולו. בודהה סטייל. פתאום ראיתי את הכול והרגשתי שאני בדיוק איפה שאני ושאני לא רוצה להיות באף מקום אחר.

ז.

הארות - וזה חשוב לזכור - לא חייבות לגלות לך דברים שלא ידעת על עצמך ועל העולם. ברוב המקרים זה פשוט עניין של לראות בבהירות את מה שנמצא מול עיניך כל הזמן. כשמשהו מואר מספיק טוב אתה יכול לראות בבירור שיש לו הרבה צדדים. אין דבר שיש לו רק צד אחד. זה פשוט לא יכול להיות.

וככה, כמו רבקה אמנו במדרש העתיק, אני מסתובב עם שני תאומי האמת האלה, שהם שניהם אני, מתרוצצים בתוך הבטן של עצמי וכל אחד מושך לכיוון שלו; שהכול יתחלף, שהכול יישאר כמו שהוא. אני רוצה שני דברים הפוכים באותה מידה של עוצמה. איזה מעניין זה לחיות.

מהקונפליקט הדיאלקטי הזה צמחה אצלי הכרה. וההכרה שאני יצור מורכב היממה אותי בפשטות שלה.

ח.

זה היה השבוע שלי. משפט ששמעתי, תחושה שחשתי, הכרה שצמחה בי. עולם חדש מופלא, ואין חדש תחת השמש. בסוף השבוע הזה אני אדם טוב ושלם יותר משהייתי בתחילתו. שבוע חדש מתחיל. אז אני יורד מתא הנהג של משאית דמיונית, בא מאחורה ופותח את תא המטען.

יאללה, אני אומר למי שזה לא יהיה, תעמיסו.

 דרור פויר

הרהור

זו המהות של כל החיים האלה: הנוף חייב להתחלף, להשתנות. אם הוא מפסיק להשתנות - אתה מת. והנוף זה הכול.