לפעמים צריך לצרוח

מישהו יודע באיזה ספר חוקים כתוב שפעילות לילדים חייבת להיות מחרישת אוזניים?

א.

זה לא היה דבר שקל להודות בו, אבל העדויות הלכו והצטברו להר של דציבלים, עד שזה קרה לי בשבוע שעבר בקניון, או אולי בסופר. לא היתה לי ברירה אלא להודות בפני עצמי שיש לי ילד צרחן. שאני זה ההורה הזה שמסתובב עם ילד צרחן, ואנשים אחרים מביטים בו במבטי תערובת של חמלה, בוז, כעס וציפייה לראות מתי יאבד את שלוותו.

אתה לומד הרבה על עצמך כשאתה עובר לצד השני של המראה ורואה את עצמך מבחוץ. זה לא תמיד מראה נעים. בטח לא בסיטואציה שאתה נדון להפסיד בה. הרי ראית את זה קורה כל-כך הרבה פעמים לכל-כך הרבה אנשים אחרים. חשבת שלמדת משהו, אבל איפה. כשזה קורה לך אין שום דבר שאתה יכול לעשות.

אבל אתה חייב לעשות משהו, הרי אין דבר כזה לתת לילד ככה לצרוח, ובכל מקרה אי-אפשר להתעלם מצרחות כאלה; הן מנסרות את דרכן דרך הגולגולת שלך וחותכות היישר לתוך המוח, מכסות על כל שאר הרעשים שמקים העולם. מצד שני, כל מה שתעשה לא יילך. כל אפשרות שתבחר תהיה הגרועה מכולן. ככה זה עם ילד שצורח.

אני מבין קטן מאוד בפסיכולוגיה לגיל הרך, אבל אני יודע מה זה להיתלות בענפים גבוהים. אז לקחתי את הילד לשיחה ואמרתי לו שמע, בני, אתה קרוי על שמו של הפילוסוף היהודי הגדול ביותר למעט שפינוזה. אז קודם כול, בן, תגיד תודה שלא קראתי לך ברוך. שנית, אפנה אותך לדבריו של האיש שעל שמו נקראת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה על רגל אחת, בן. התחל להתנהג בהתאם.

אבל חוץ מזה שהילד מכנה את עצמו עכשיו הלל הצעיר תוך שהוא מנסה לעמוד על רגל אחת, דבר נחמד כשלעצמו, זה לא עזר מי יודע מה. הוא ממשיך לצרוח.

ב.

אשר לי, אני מעריך מאוד את הצרחה ומחשיב אותה לאחת הפעילויות החשובות שאדם יכול לעשות למען עצמו. כשאני רואה את הילד צורח הרבה פעמים אני מקנא בו. אני משתוקק לשקט, אבל רבאק, בינינו: כל החיים אתה צריך לשבת בשקט, לא? אז מה רע בתקופה של צרחות?

צרחה זה חשוב. פעם בשנה בערך, אולי פעם בשנה וחצי, אני משתדל לפרגן לעצמי צרחה הגונה. זה צריך להיות על חוף הים או במדבר. זה צריך להיות לבד, ובטח לא בקבוצות של מעל שני אנשים. פשוט לעצום את העיניים, לנשום הכי עמוק שאפשר, לפתוח את בית החזה, לפרוס את הזרועות הצדה, ואז פשוט לצרוח את הכול החוצה. אאאההההההאאאוווווווויייייוווואאאווו!!!!! לא לתת לזה בכלל לעבור דרך הגרון, להוציא את זה היישר מהאיברים הפנימיים, לתת להם לדבר. לא לחשוב איך זה נשמע, לשמוע את זה מבפנים.

ככה פעמיים-שלוש ברצף, ואתה משוחרר, נקי, טהור וזך כחלילית, או כגחלילית, או כחללית. משהו עם הרבה למדים. תאמינו לי, לא הייתי אומר לכם סתם. כבר שנים ארוכות שאני אדבוקט בשירות הצרחה המבוקרת, ועוד לא פגשתי לקוח שהתלונן.

כשאני חושב על זה, לא צרחתי מלא זמן. היו לי כמובן כמה צרחות קטנות של איבוד שליטה, חלקן בסופר או בקניון, אבל אלה לא עושות שום טוב, להפך. במקום לנקות את הנפש הן מעכירות אותה. צרחות עם הד מכאיב שחוזר מהקירות כמו בומרנג. צרחה אמיתית, מזככת, בלי הד, מזמן לא היתה לי. הנה משהו לשים ב"טו דו ליסט".

כי צרחה טובה זה כמו נסיוב נגד עקיצת נחש. כמות קטנה של רעל יכולה לתפקד כתרופה נהדרת. מעל לכמות מסוימת התרופה הופכת לקטלנית.

ג.

נחזור לילד. מהר מאוד אחרי שהתחילה המלחמה שלנו בצרחות גילינו שאנחנו עומדים מול כוחות חזקים מאיתנו, כוחות שכל מטרתם היא לחזק אצל הילד את הצרחה.

מי לא מכיר את זה: בכל פעם שמבוגר, מן הסתם כזה שמועסק בתחום הבידור, נעמד מול קבוצה של ילדים, הוא אומר להם "שלום". הם עונים "שלום". "לא שומע", הוא אומר, "יותר חזק". הם צועקים "שלום". "יותר חזק", הוא אומר, "אני לא שומע". הם צועקים חזק יותר. "יותר חזק", אומר המבוגר. הם צווחים. "מה", הוא שואל, "לא אכלתם ארוחת בוקר?". עד שהילדים לא צורחים במלוא גרונם, עד שהוורידים שלהם לא מתפקעים, הוא לא יהיה מרוצה.

הטקס הזה חוזר על עצמו, ויותר מפעם, בכל פעם. בכל הצגה, הפעלה, יום-הולדת, חוג. הילדים חייבים לצרוח על מנת לספק את המבוגר. הכי טוב זה מי שצורח הכי חזק. אף פעם לא הבנתי איזה מין חינוך קלוקל הוא זה, בחיי. והוא מחלחל, איך לא.

אני חייב לשתף אתכם בחוויה שעברתי באחת הגינות הציבוריות בתל-אביב. מסיבת יומולדת עם מפעיל צווחן. אנחנו לא השתתפנו, אבל היינו בסביבה. באיזשהו שלב, בי נשבעתי, שאל המפעיל את הילדים: "מי רוצה לראות לי את התחתונים?". הילדים לא ענו. "לא שמעתי", אמר המפעיל, "יותר חזק, מי רוצה לראות לי את התחתונים?". עד שאחרון הילדים במסיבה לא צווח שהוא רוצה לראות את התחתונים של המפעיל, המפעיל לא הוריד. להורים המודאגים: הכול בסדר, בסוף כולם צרחו, והוא הוריד את המכנסיים. זו היתה חוויה מוזרה. אולי בזכות הגסות שלה היא נתקעה לי בראש.

אז לך תילחם מול כל זה, מול תרבות הצריחה שמנחילים פה לילדים. אין לך הרבה סיכוי. נדמה שזה כמו המותגים. הם סופגים את זה באוויר כנראה, כמו שפתאום מתחיל להיות להם אכפת מבוב הבנאי או מברבי. נדמה כאילו הם מגודלים להיות צרכנים צרחנים, ואין הרבה שאתה יכול לעשות בנידון. נותרו לך לא מעט קרבות מאסף, זה נכון, אבל כמה כבר תצליח להחזיק מעמד.

ד.

אולי לא מדובר כאן רק בהטיה תרבותית. אחרי הכול, זקני השבט מעידים בפה מלא שגם אני הייתי ילד צרחן בזמני. או-הו, איזה צרחן, הם נזכרים בלילות ארוכים ללא שינה בגללי.

מאחר שאני לא יכול באמת להתמודד עם העובדה שפעם הייתי תינוק - איך תינוק גדל להיות ככה, תגידו לי אתם - אני מנסה למצוא נחמה בעוד משפט של הלל הזקן: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון. המשפט זה חביב הרבה יותר על הילד, שמצליח לשבש אותו באלפי דרכים מקסימות. מה שעשית יעשו לך, ומי שעשה לך - גם לו יעשו.

הדברים החיוביים היחידים שאפשר לחלץ מכל הסיטואציה הזאת של ילד צורח באמצע סופר או קניון או אירוע או ארוחת ערב במסעדה או לילה של שינה קטועה הם כוחות הנפש ועוצמת הריכוז שאתה מגלה בתוך עצמך. הילד צורח, ואתה נכנס למצב מדיטטיבי נגדי, כולך מתכוונן ומתכנס אל תוך מחשבה אחת: תפסיק, תפסיק, קצת שקט. נדמה שהעולם מפסיק להתקיים. זה רק אתה והצרחה והרצון שהיא תיעלם. זו חוויה כמעט רוחנית לפעמים.

לפעמים נדמה לי שאם הייתי מפנה רק רבע מכוח הריכוז הזה למטרות אחרות כל הכפיות בבית היו מתכופפות, והספות היו מתחילות לרקוד באוויר. מצד שני, בהינתן שיעורי ההצלחה שלי בחזית הצרחות, סביר להניח ששום כרית לא היתה זזה ולו מילימטר.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

צרחה טובה זה כמו נסיוב. כמות קטנה של רעל יכולה לתפקד כתרופה נהדרת. מעליה התרופה הופכת לקטלנית.