סנטימטר וחצי בפוני

מספריים לא יגעו בראש של הבן שלי ■ הנה הסיבות שבגללן אני לא מוכן שיספרו את בני

א.

מסכן הילד שלי, לא רואה כלום. הבעיה לא בעיניים, בדקתי, הבעיה היא בשיער; הוא ארוך ויפה, והפוני גולש ומכסה. אני אוהב את זה ככה. הילד פחות. מדי פעם הוא חוזר מהגן ואומר שהוא רוצה שיער קצר כמו לאיתי ולעילאי, אבל אני מסרב. שיער ארוך זה יפה, אני אומר לו בהורות סמכותית.

פעם בכמה זמן, בדרך-כלל זה קורה אחרי שהילד כבר מתחיל להיתקל בקירות ולתקוע את המזלג לתוך העין, גלית לוקחת אותו לאמבטיה ורוצה לגזור לו את הפוני.

לאאאא!!! אני זועק כשנשלפים המספריים, מה את עושה לילד? ואז מתחיל משא-ומתן קשוח על כל מילימטר. אני יכול להיות מאוד עקשן כשאני רוצה. אסד האב היה ודאי גאה בי. אף שעל.

בסוף אני מתפשר על 1.65 סנטימטרים, וגם זה עולה לי בבריאות. כל תלתל שנופל על הרצפה הוא כחרב הננעצת בבשרי, כמחתה מלובנת על גבי, כציפורניים על לוח לבי. כן, יש לי בבית שק מלא דימויים.

עדיין צרוב במוחי הזיכרון של הפעם הראשונה, והאחרונה, במספרה עם הילד. עשיתי קצת בושות, חוששני, כשהתחלתי לבכות שם, אבל הספריות האלה, אני אומר לכם, אין להן מילה. אני מסמן לה עם האצבע עד לאן לחתוך, היא אומרת לי בסדר, גוזרת 5 סנטימטרים למעלה, ואחר-כך עוד צוחקת כשאני מקבל התקף לב.

עם הילדה, אגב, אין לי בעיות מהסוג הזה. מצדי שיעברו לה על הקרקפת עם מכסחת דשא. שיער קצר זה יפה לבנות.

ב.

כן, אני יודע שאני קלישאה. וכן, אני יודע שזה הכול רק הקרנה, או השלכה, או איך שקוראים לזה, של הפחדים שלי מהתקרחות. אבל בסדר, שיהיה, אחרי הכול זו הסיבה לכך שאנשים עושים ילדים, לא? שיהיה לאן לגלגל את התסביכים, שיהיה מקום לאפסן בו את כל החרדות, שיהיה מען לכל התקוות. כן, גם אלה לקוחים מאותו השק.

השבוע קראתי ב"הארץ" מאמר מעניין. טוב, הוא תורגם מ"ניו-יורק טיימס". סופר בו על הורים מהתפוח הגדול שמנסים לחיות מחדש את הנעורים דרך השיער של הילדים. נהניתי מאוד לזהות שם את עצמי. תמיד טענתי שאין בי שום דבר מיוחד. מצוטטת שם ספרית אחת הטוענת שזה שקר מה שאומרים שזוגות נשואים רבים על מי יוריד את הזבל או ישטוף כלים; שרובם רבים על אורך השיער של הילדים.

"ניו-יורק טיימס" ניסה לקחת את הדיון לכיוון הבלבול המגדרי, בנים שחושבים עליהם שהם בנות וכיוצא בזה, והורים ש"רוצים לאתגר תפקידים מגדריים". אני חושב שזה שטויות של אמריקאים. אז נכון, מדי פעם ניגשת אלינו זקנה חביבה ברחוב ואומרת "איזה ילדות יפות", וגם הילד טוען פה ושם ששיער ארוך זה של בנות, אבל בענייני מגדר, ודאי לגבי הגילאים האלה, יש לי מדיניות פשוטה שאותה אני משתדל להעביר לבני: יש לך בולבול? זה מספיק מגדרי בשבילי.

וחוץ מזה, אני אומר לו, בצבא יעשו ממך גבר. סתם, אני לא אומר לו את זה. עוד לא ראיתי אחד שהצבא עשה ממנו גבר. את הגבריות מביאים מהבית. הדבר היחיד שהצבא יכול לעשות ממך זה חייל.

המאמר גם טען כי הורים מנסים לחיות מחדש את נעוריהם דרך הילדים. נו, באמת. מה שכן, היתה שם אבחנה אחת שלושת-רבעי מדויקת. "כל מי שהם הורים לתינוקות כיום גדלו בשנות ה-70, והם רוצים שהילד שלהם ייראה כמו כוכב הרוק שהם העריצו", אמרה ספרית אחרת. ואכן, אני אמנם לא רוצה שהילד ייראה כמו מישהו ספציפי, אבל כמי שהדת שלו היא הרוק'נרול, כמי שמגדל את ילדיו על ברכי ג'ים מוריסון, רוברט פלאנט, ג'ון לנון, אריק ברדן, לו ריד, בוב מארלי ורבים אחרים, אני בהחלט מזדהה עם האמירה הזו.

אתם יכולים לטעון שמדובר בדמויות לא הכי חינוכיות. אבל כנגד זה אטען שהן הרבה יותר חינוכיות מדמויות כמו רינת ו-יויו או יובל המבולבל או אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה או כל שאר הפסולת המסחרית הנחותה והצעקנית שמלעיטים בה את הילדים - זבל מהסוג הזה לא נכנס אלינו הביתה. את זה שיצרכו בגן או אצל חברים. אני שונא את זה בעוצמה שקשה לי להסביר. אצלנו, רק דיסטורשן.

ולגבי דמויות חינוכיות, או אם תרצו לגבי השאלה מהו חינוך בכלל, קטונתי, זה ברור. אבל ברור לי שאין שום דבר חינוכי בדמויות שאין בהן ולו מיליגרם אחד של אותנטיות. לגדל את הילד שלך על יובל המבולבל, ויובל המבולבל הוא רק דוגמה, זה לחשוף אותו לעולם שכולו שקר וזיוף. זה להתייחס אל הילד שלך בחוסר כבוד. זה להעליב אותו.

מובן שאיני מונע מילדיי את פסגות היצירה העברית לילדים כמו ע' הלל, לאה גולדברג, יהונתן גפן ושלמה ארצי המוקדם, כמו גם אחרים ששמם לא עולה לי כרגע בזיכרון; אבל מעבר לכל זה, או יותר נכון לומר שמתחת לכל זה, זורם הרוקנרול.

כמאמין ברוקנרול מובן שאני מודע לכשל המובנה בכל הסיפור. הרי מהו האתוס של הרוקנרול אם לא המרד? אז יכול להיות שאני מגדל בבית שניים שיפנו עורף לי ולכל מה שאני משתדל לייצג, אבל מה אפשר לעשות. אני הרי לא יכול לחשוף אותם לחרא מתוך נקודת הנחה שככה יגיעו לנשגב, ובטח ובטח שלא אתחב דיסק של רינת גבאי למערכת שלי, לא כל עוד אני חי. כמה הפוך על הפוך יכול הבן אדם לשאת. אני עושה את שלי, זה המקסימום שאני יכול לעשות.

אם כבר להפך. שימרדו בי. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבן אדם.

ג. זה אולי המקום להבהיר משהו בנוגע לשיער הארוך. של בני, וגם שלי. אני לא רואה בזה סממן של מרד או שום דבר שקשור לזה. כמה מהקונפורמיסטים הכי גדולים שפגשתי התהדרו בשיער גולש או ברסטות, ולעומתם לכמה מהאנשים הכי חופשיים שהכרתי היה שיער קצר ומסורק בשביל בצד. לא הייתי מציע לאף אחד לשפוט אדם אחר לפי אורך שיערו.

הבעיה היא שכולם עושים את זה, לא ככה? ובמיוחד בשיער. אני יכול להעיד בגוף ראשון שכך הדבר.

זה יכול להגיע, אגב, למחוזות מגוחכים עד למאוד. לא פעם קורה לי שאנשים מעירים לי על צורתי החיצונית. חוצפה שאין כדוגמתה, אם תשאלו אותי. אני בחיים לא הייתי חולם להעיר משהו לבן אדם על איך שהוא נראה (מלבד מחמאה). מעולם לא עלה על דעתי לפנות לאדם שאינני מכיר ולומר לו: אמרו לך שאתה דומה ל...

בדרך -לל זה מגיע מהאנשים הכי לא צפויים. כל מיני יצורים כעורים ומוזנחים עם כרסים משתפלות, שיער מדובלל וטעם מזעזע בבגדים. מוזר.

ד. מה שכן, בזמן האחרון יותר מדי אנשים שואלים אותי אם הסתפרתי. לא, לא הסתפרתי. אני אומר להם שבדיוק חפפתי. אבל האמת היא שנראה לי שהגעתי לגיל שבו השיער מתחיל לצמוח הפוך, חזרה אל תוך הגולגולת, ומשם הוא יוצא, כדרך כל הבדיחות והקלישאות, מהחורים האחרים שיש לו לאדם בראשו. נורא.

בכלל, הרי ברור שהעיסוק הזה שלי בשיער נובע, כמו שכבר אבחנתי בסעיף ב', מסוג מסוים של חשש, שלא לומר אימה. לאט-לאט מתבשלת בתוכי ההכרה שעוד בשנת המס הנוכחית איאלץ לסור למספרה ולהיפרד לשלום ממחלפותיי המידלדלות. קשה לומר שהמחשבה הזו ממלאת אותי שמחה גדולה. מצד שני, אני מתכונן לזה כמו שגבר ראוי לו שיתכונן לאירוע מהסוג הזה: אני מדחיק.

ובהדחקה, לא יודע אם אתם יודעים, אני אלוף הארץ.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

עדיין צרוב בי זיכרון הפעם היחידה במספרה עם הילד. עשיתי קצת בושות, חוששני, כשהתחלתי לבכות שם