זמננו אוזל

בסוף החודש יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו לעצרת הכללית השנתית של האו"ם. נאומו צפוי להיות דרמטי מתמיד, אבל כדרכם של נאומים הנישאים במוסדות האו"ם, השפעתו תהיה זניחה.

האינטרסים הבינלאומיים שהכתיבו עד עתה הסתפקות בסנקציות מוגבלות יחסית על איראן, לא ישתנו ככל הנראה בעקבות הדיון בניו-יורק. בכל יום מימי התכנסות העצרת, ימשיכו אלפי צנטריפוגות להעשיר אורניום במתקני הגרעין האיראניים. מדי יום ביומו תתקרב ההנהגה האיראנית עוד כברת דרך לעבר המטרה שסימנה לעצמה זה זמן: להצטרף אל המועדון הגלובלי המצומצם שחבריו אוחזים בנשק להשמדת המונים.

ב-29 בינואר 2002, בנאומו לאומה האמריקנית, טבע נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש, מונח חדש בלקסיקון המדיני: "ציר הרשע" (Axis of Evil). במסגרת ציר הרשע נכללו גם איראן וקוריאה-הצפונית, שלגביהן קבע הנשיא בוש נחרצות: "מדינות אלה... מהוות ציר של רשע, המתחמש כדי לאיים על שלום העולם. בניסיונותיהן להשיג נשק להשמדה המונית מהווים משטרים אלה סכנה חמורה שהולכת וגדלה.

הם יוכלו לספק כלי נשק אלו לטרוריסטים, להעניק להם אמצעים אשר יתאימו לשנאתם; הם יוכלו לתקוף את בעלות-בריתנו או לנסות לסחוט את ארצות הברית. בכל מקרה, מחירה של האדישות יהיה קטסטרופלי".

תוצאות המאמץ העולמי מאכזבות

מאז הנאום ההוא חלפו יותר מעשר שנים. לא יהיה זה הוגן לומר שארצות הברית הפגינה אדישות כלפי תוכנית הגרעין הצפון-קוריאנית או כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. נהפוך הוא: גם ממשל בוש וגם ממשל ברק אובמה השקיעו מאמצים חסרי-תקדים במטרה לבודד את שתי המדינות הסוררות, ולרתום מדינות חשובות נוספות למערכה הדיפלומטית נגד התחמשות איראן וקוריאה-הצפונית בנשק גרעיני. אלא שבשני המקרים, התוצאות המעשיות של המאמץ העולמי הזה מאכזבות ומתסכלות.

קוריאה-הצפונית כבר ביצעה שני ניסויים גרעיניים מוצהרים, והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם להטיל עליה סנקציות לא הפחיתו כהוא-זה מנחישותה לפתח נשק גרעיני. גם איראן מגלה כושר עמידה שאינו נופל משל שותפתה לציר הרשע: היא מהתלת בכל השליחים הנכבדים של הקהילייה הבינלאומית שמפצירים בה לסור ממדיניותה המתריסה. איראן מתעלמת מכל החלטות מועצת הביטחון של האו"ם ומן הדוחות החמורים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. "הסנקציות המשתקות", שכדי להביאן לעולם נדרשו יותר מ-99 ירחי לידה, לא הביאו לריכוך כלשהו במדיניות האיראנית. והזמן, כדרך העולם, אינו עומד מלכת.

היום כבר אין מחלוקת כי איראן מצויה על סף השגת הפצצה האטומית, בין אם מדובר בחודשים ספורים, ובין אם מדובר, כדברי שר ההגנה האמריקני לאון פאנטה, ב"מעט יותר משנה", מהרגע שבו תיפול באיראן החלטה "ללכת בכיוון הזה". הבעיה הגדולה היא, שאין כל ביטחון בכך שהמודיעין המערבי יצליח לחשוף בעוד מועד את דבר קיומה של החלטה כזו.

ניסיון העבר מלמד על כך שמידור קפדני ומעגל מצומצם של שותפי-סוד מסוגלים להגן על החלטה אסטרטגית של מנהיג טוטליטרי מפני חשיפה. יתר על כן, ודאי שאין ודאות כי גם אם תתגלה ההחלטה, הנסיבות המבצעיות והמדיניות יאפשרו במועד הנתון להוציא אל הפועל תקיפה אפקטיבית של אתרי הגרעין הרלבנטיים.

הכותב, איש הליכוד, הוא לשעבר שר ויו"ר ועדת החוץ והביטחון