מאז יצחק שמיר לא נראה כדבר הזה

1986. זוכרים? יצחק שמיר מחליף את שמעון פרס בממשלת הרוטציה, אנטולי שרנסקי משתחרר מהכלא הסובייטי, ליידי גאגא וגלעד שליט יוצאים לאוויר העולם, וארבע הגדולות (מכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל ת"א, בית"ר ירושלים) מתייצבות בפעם הראשונה והאחרונה בארבעת המקומות הראשונים בטבלה.

עד השבוע.

ולמה זה חשוב? כי מ-1986 הפער הפיננסי, האנושי, האיכותי ואם נשתמש במילה מאוד רלוונטית - האלקטורלי - רק גדל בין 4 הקבוצות האלה לבין השאר למרות שפיסית, הן לא מצליחות למקם את עצמן יחדיו בצמרת האמיתית של הכדורגל - צמרת הטבלה.

ולמה זה באמת חשוב? כי עונה אחרי שקרית שמונה מטלטלת את הכדורגל הישראלי, צריך לזכור שלאורך זמן הליגה הזו חיה מקהל: זו לא רק מכירת הכרטיסים, אלא כל מה שמסביב. קהל גדול מזרים כוחות שוק שמחפשים קהל יעד - זכייני שידור, ספונסרים, ואנשי עסקים שמחפשים פלטפורמה לנתח שיווקי. ארבע הגדולות מספקות למעלה מ-70 אחוז מקהל היעד, וההצלחה שלהן היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות למנהלת ליגה חדשה ורעננה שמחפשת להוכיח לאבי לוזון כי גם היא מסוגלת למקסם תמלוגים משוק שהולך ומאבד מכוחו משנה לשנה. כשאנחנו מצרפים לכך גם את הפלייאוף הקרב, אנחנו מצפים לעוד שישה משחקים מעבר לעונה הנוכחית שיפגישו למאבק ראש בראש, בכל פעם, שתיים מארבע הגדולות. זה מבטיח מספרים יפים מאוד למאזן הקהל, ההכנסות, וכל מה שכוחות שוק חדשים אוהבים לראות כשהם מבקשים תכנית עסקית.

חכו, בזה לא הסתיים ציקצוק השפתיים שלנו. תחשבו על מאמן נבחרת שהלגיונרים שלו לא פוגעים במקרה הטוב ולא משחקים במקרה הפחות טוב. הוא צריך לבחור מהליגה המקומית. מה קורה כאשר המבחר שלו מגיע משחקנים לא מוצלחים, לא בכושר, כאשר בקבוצות הקטנות והמצליחות מככבים זרים. אין נבחרת, ממש כך. נראה עכשיו את אלי גוטמן מתעלם מאלירן עטר שכבש 16 שערים ב-18 משחקים או טל בן חיים שכבש צמד בסכנין או אפילו ערן לוי ה"בעייתי" שמוליך את בית"ר ירושלים חסרת האמצעים, שמקוששת רובלים בצ'צ'ניה, אל הצמרת הגבוהה.

ומה יקרה אם בקיץ יוליכו ארבע הגדולות - חלקן עם ניקוד אירופי עלוב - את הפרונט הישראלי לגביע אירופה בדיוק בשנה שבו יכולה ישראל לקפוץ אל 15 הגדולות ולסדר לנו עוד כמה קייצים שתי נציגות במוקדמות האלופות? מה יכול להיות בזה רע?

מדובר במצב אוטופי. ב-1986 דבר כזה לא יכול היה להתרחש כיוון שהקבוצות הישראליות לא שיחקו באירופה, רק ערוץ אחד שידר, ולא היו עדיין בעלים בכדורגל הישראלי. ב-1996, שנה בה סיימו ארבע הגדולות בין חמש הראשונות (רק אברם גרנט הפריע לחגיגה כשלקח את הפועל חיפה של רובי שפירא למקום הרביעי...), לא מונפה ההצלחה הלאה.

היה משמח לא פחות אילו הפועל ב"ש ומכבי נתניה היו סוגרות לנו פלייאוף עליון עתיר קהל, אבל לא צריך להיות חזירים. למעשה, אם נהיה ריאלים, שתי המועמדות העיקריות להשלים את הרשימה לפלייאוף הן קרית שמונה ובני יהודה, שתיים מהקבוצות המנוהלות כהלכה בכדורגל הישראלי, שלראיה גם משתתפות בשנים האחרונות במאבקי הצמרת. אם זה יקרה - ותסלח לי מ.ס. אשדוד, למרות ההצלחה בראשית העונה, זה לא תכנית ריאליטי והקהל בבית לא ימתח את הפלייאוף לשבע משתתפות - לא נתלונן.

זו הולכת להיות עונה אדירה. לא זו בלבד ששתי התל אביביות מוליכות את הטבלה לראשונה אחרי 43 שנה, שתי הגדולות האחרות, שזכו מאז יחד ב-18 אליפויות ויש להן קהל פריפריאלי גדול לאין שיעור מקהל מקומי, משפרות עמדות. לא החמישייה של מכבי אתמול מול ב"ש והשלישיה של הפועל בשבת בסכנין, מספרות את סיפור העונה, אלא עבודת הקודש שעושים אריק בנאדו ואלי כהן. זה יותר ממרתק לדמיין מה עוד צפוי לנו העונה. רק אל תזיזו את התמונה יותר מדי. זה קיר גבס, מי יודע אם המסמר תקוע כהלכה.