דברים שלמדתי בשלג

א. בישראל חמים ונעים, אני שומע, אבל שלג כבד יורד על לונדון כבר כמה ימים בלי הפסקה. אני שוקע בו עד קרסול כשאני פוסע ברחוב. האמת היא שאני לא בטוח עד כמה הוא באמת כבד; אחרי הכול, אני מפתח תקוה, ובשבילי כל שלג הוא שלג כבד.

מפתיע, אבל למרות גילי הכמעט מופלג, זאת הפעם הראשונה שבה אני ממש חי בשלג שיורד במשך יותר מכמה שעות. ומה אומר לכם, מזלי שחייתי מספיק בשביל להגיע הנה ולחוות את האושר הטהור, הצרוף, המזוקק והנשגב שבלהימלט מהכפור, להיכנס לפאב ולנער את פתיתי השלג מהמעיל, מהצעיף, מהכובע ומהכפפות, להתיישב ליד האח המבוערת (אם יש) ולשתות פיינט. הניעור הזה הוא פסגת חיי, שיא עולמי, וכמה טוב שאני יכול להרשות לעצמי לחוות אותו שוב ושוב, כמה שאני רק יכול, עד שייגמר השלג. העובדה שהטבע חנן אותי במשקפיים מאפשרת לי גם פינוק קטן נוסף בכל כניסה ויציאה, בדמות האדים האלה שמכסים את העדשות וגורמים לכול להיראות כמו חלום. מסכנים כל האלה בלי המשקפיים, תאמינו לי. כי לראות חד, כמו שאני תמיד אומר, כל אחד יכול. אבל בשביל לראות מטושטש - בשביל זה צריך אופי.

אני אוהב את ניעור הפתיתים מהגרדרובה רק קצת פחות מכמה שאני אוהב את המסלול ההפוך - לסיים משקה כשהאצבעות כבר חמות והרגליים הפשירו, לעטות על עצמי את המעיל, את הצעיף, את הכובע ואת הכפפות, בדיוק בסדר הזה, לצאת אל השלג ואל הרוח ולאסוף מספיק פתיתים שיאפשרו ניעור טוב.

הדבר שהופך את הכול למענג שבעתיים, בטור הנדסי ממש, עם כל בירה ששתית ועם כל פאב שביקרת בו, הוא כמובן אפקט הסוטול הנעים שעוטף את כל ישותך בכל מעבר כזה מהקור של הרחוב לחום של הפאב. מין הווווו כזה שגורם לך להרגיש כאילו שתית שתי בירות יותר ממה ששתית, וכמובן את הצד השני של המטבע: אפקט הריסטארט המשגע הנוצר בכל פעם שאתה יוצא מהחום אל הקור. מין טזזזז כזה שגורם לך להרגיש ששתית שתי בירות פחות ממה ששתית.

ואם כבר אנחנו ברעשים, בואו ניזכר בערגה בצליל הבסיסי של היקום: חריקת השלג הרך תחת סוליית המגף כפי שהיא מהדהדת ברחוב ריק מאדם בשכונה לונדונית צפונית ובורגנית. מין קחחרר כזה.

בקיצור, אני מתרגל לעיר הזאת.

ב. אבל לשלג יש כידוע גם צד אפל. בדרך כלל זה קורה בהפוגות שבין המטחים, כשהשלג הופך לקרח והלבן הרך והשקט הופך לבוץ עכור. בדיוק כשהוא גורם לך להרגיש לרגעים כמו איזה כוכב רוק, דמות ברומן או סופר גולה, לבחירתך, בדיוק כשהוא מציב אותך על הפסגה הבוהקת של חלומותיך, בדיוק אז הוא גם יודע לתת לך שיעור כואב על אשליית השליטה ועל ההיבריס.

כן, זו החליקה. ולא סתם אחת, חליקה רצינית - אני מדבר איתכם על רגליים באוויר ונחיתה מגוחכת וחסרת חן על המדרכה המטונפת, המלאה באנשים. הו, המבוכה האין-סופית, הבלתי אפשרית. רק לפני רגע הלכת כאחד האדם, שלא לומר האדם מספר אחת, והנה, תראה אותך, מרוח על המדרכה, מנסה לקום ומחליק שוב. הו, חוסר השליטה, הבושה הנוראית.

הרבה פעמים זה קורה בדיוק בזמן הכי לא מתאים. כשבחורה יפה עוברת מולך או כשאתה צריך להיראות קשוח מול חבורת צעירים. זה לא קורה כשאתה לבד. העץ הספציפי הזה לא פראייר, הוא לא ייפול אם אין מי שישמע.

כן, החליקה. ותמיד זה מתרחש בהילוך איטי ומצולם משלוש או ארבע זוויות במקביל, נכון? אתה רואה את עצמך בשידורים החוזרים של החליקה. הנה, פה עשית את הטעות ברגל שמאל, מאוחר מדי לתקן, הנה איבוד מרכז הכובד בשלב מוקדם מדי, הנה חצי סיבוב צולע, הנה פרצוף מגוחך, ספק נעלב ספק המום, הנה הנפילה לשלולית. אוי ואבוי, זה נראה נורא, בואו נצפה בזה שוב.

יש כאלה שהסיוט שלהם הוא טביעה, יש כאלה שאצלם הוא שריפה, יש שפוחדים מחטיפה; אצלי תמיד היה לנפילה מקום של כבוד בראש הרשימה.

אז אני הולך לאט ובצד, ואם יש במה להיאחז אני נאחז. שלוש נפילות כאלה הספיקו לי לגמרי, תודה רבה.

ג. על הדרך גיליתי על עצמי משהו מעניין שחשבתי לחלוק עם מי מהקוראים שיש לו עניין (מקצועי או חובבני) בתחום הנפש.

שמתי לב שלאט-לאט נע מרכז הכובד של הפחד שלי. אם בהתחלה פחדתי ליפול, עכשיו אני הרבה יותר פוחד שמישהו ייפול לידי ואני אצטרך לעזור לו. רק זה חסר לי. אני מעדיף כבר ליפול בעצמי. עם המבוכה שלי אני עוד יודע להתמודד ומצליח להכיל, אבל המבוכה של האחר היא מעבר לכוחותיי. אני גם לא מקומי אז אין לי מושג מה עושים וזה מלחיץ אותי לאללה.

הרבה פעמים אני מדמיין את זה בדיוק כמו שזה יקרה: מישהו נופל ואז אני בא לעזור לו וגם אני נופל, והכול הופך למין סצנת סלפסטיק כזאת בסגנון "השמן והרזה", ומלא אנשים עומדים וצוחקים ומישהו מעלה את זה ליוטיוב וזה נהיה מהסרטונים האלה של מיליארד צפיות, ואז אני והשני שנפל מקבלים הצעה לעשות תוכנית מערכונים בבי.בי.סי, ומזמינים אותנו לפגוש את קייט מידלטון ואנחנו נשארים בלונדון והילדים מתבוללים. עזבו, לא מתאים לי.

ואם אנחנו כבר בענייני גילוי נפש. הביטו, אף פעם לא היו לי כפפות. איכשהו לא יצא. הייתי במקומות קרים אבל אף פעם לא היה צורך אמיתי. אבל במקום עמוק מאוד בתוכי תמיד האמנתי שכל האנשים האלה שהולכים עם כפפות, חם להם באצבעות. ולא כך הדבר. זה רק טיפה פחות קר. כך שנחלתי גם אכזבה בשלג הזה. שלא לדבר על זה שהן הולכות לאיבוד הרבה יותר פעמים, והרבה יותר מהר מגרביים.

ד. ועם הילדים אנחנו עושים מלחמות כדורי שלג ובונים אנשי שלג (עיסוק הרבה יותר כיפי בסרטים מאשר במציאות, אני חייב להודות) והם בהיי בלתי פוסק. אנחנו אנשי המדבר והים, ולמראה השלג לבנו קופץ ועולץ ללא שליטה, במיוחד אם אנחנו ילדים בני 5 וחצי.

ליד הדירה יש פארק, בפארק יש אגם, באגם יש ברווזים. בימים שלפני השלג הלכנו כמה פעמים להאכיל אותם. ביום השני של השלג הלכנו והאגם היה קפוא. לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? שאל הילד, מפגיש בלי דעת את החיים עם האמנות. הרגע המתוק הזה נחת על פניי כמו פתית שלג רך.

וכשקר מדי אנחנו פשוט קופצים לאחד המוזיאונים. הם כולם בחינם פה. כל-כך פשוט. קונספט גאוני וחובה להתחיל ליישם אותו בכל מקום בישראל. התרבות חייבת להיות חופשית, האמנות חייבת להישמע והמדע חייב להיות מוצג בפני כול. והמוזיאונים פה, אין צורך לספר לכם, מרהיבים, ואין שום סיכוי שבעולם שנספיק לראות אפילו עשירית. ואני לא מדבר על עשירית מכל מה שיש לראות, אני מדבר על עשירית ממה שחובה לראות.

זה תמיד מרגיע אותי מחדש, ההבנה שלא אספיק הכול. כי כמו שאני תמיד אומר, להספיק הכול כל אחד יכול, אבל בשביל לא להספיק - בשביל זה צריך אופי. להיות נינוח עם הזמן זאת אולי המחאה היחידה שיכול אדם לנקוט אל מול פני הנצח. למהר? זה בדיוק מה שהם רוצים שתעשה!

בדיוק כשהוא מציב אותך בפסגת חלומותיך, השלג גם יודע לתת לך שיעור כואב על אשליית השליטה ועל ההיבריס