הזכות להוקיע: ה-BDS ומקומו בעיצוב הקמפוסים האנטישמיים במערב

חוקר במרכז בס"א וביה"ס לתקשורת באונ' בר אילן

תחרות תתקיים אלו מערכות תידרשנה לבדק בית 'ביום שאחרי': בצבא, בגופי המודיעין, בתעשיות הביטחוניות, בגופים אזרחיים. ארשה לעצמי להוסיף עוד קיסם למדורה: יתבע שידוד מערכות אתי בקרב מנהלי האקדמיה.

במהלך מהיר וראוי הגיבו ראשי אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית ביחס למי שהביעו הזדהות עם הטובחים בהוקעתם הציבורית והרחקתם מהקמפוס. צודקים: מרחב ליבראלי לא יכול לסבול אהדה לרצח, שנאה או אנטישמיות. כואב שהיה נדרש להמתין לטבח שכזה על מנת לפעול כך.

כחוקר ומנטר ותיק של תעשיית ה-BDS העולמית, ארשה לעצמי לטעון כי המראות שעמיתיי מזדעזעים מהם בקמפוסים במערב אינם חדשים. ה-BDS הנה התגובה הפלסטינית להסכמי אוסלו. תפקידה כפול: דיפלומטית - למנוע כל לגיטימציה למדינת ישראל (לגיטימציה שהחלה מוענקת לאחר ההסכמים); מקומית (בקמפוסים עצמם) - להעניק לגיטימציה לאנטישמיות ולהפוך אלימות רדומה נגד יהודים לאקטיבית, על מנת להרחיק רכיבים (קונקרטיים) יהודים מן המרחב האוניברסיטאי.

מאחורי ה-BDS קיימת כלכלה-פוליטית, תכנון אסטרטגי, חקר ביצועים, קשרי ממשל, מתרימים, תאי סטודנטים, ומה לא. הוא פועל באמצעות חדירה מתמדת לסנאטים, לדירקטוריונים ולארגוני גג של אוניברסיטאות וקולג'ים.

הוא משפיע על קתדרות, מחלקות ועל עיצוב תרבויות הקמפוס. שלל תכניות ל-Palestinian Studies במיטב המוסדות והוצאות הספרים מתקיימות ופועלות ולא עוסקות בהתנחלויות אלא בישראל הריבונית 'העשוקה'. במקביל קיימת השפעה על השיח הקיים על מנת לדחוק ממנו החוצה כל קמצוץ של מה שעשוי לקלקל את הנרטיב הפלסטיני.

קבלו המחשה: קולגה ישראלית, איש שמאל מובהק שניהל תוכנית ללימודי ישראל, עבר לאחרונה בלחץ ה-BDS שימוע משפיל באוניברסיטת העלית בה לימד. עברו עימו על כל מרצה שהעסיק, על כל פריט קריאה שנכלל, שמא התוכנית הייתה מוטית בעד קיומה של ישראל ולא אפשרה מקום לנרטיב שהבהיר שקיום ישראל הנו נאכבה פלסטינית. לבסוף ויתר על התוכנית.

"שבוע האפרטהייד"

למה היינו צריכים כאן בישראל להמתין לתגובת הקמפוסים בעולם לטבח שמחת תורה על מנת להבין באיזה מרחב אנו מתפקדים? רבים ממרצינו נקלעו לאוניברסיטאות בחו"ל במה שמכונה שם "שבוע האפרטהייד" ונטרפה דעתם. כנסו לגוגל ותתרשמו מה מתרחש שם בפסטיבל הזה. לא עיתוי טוב ליהודים להיות אז בסביבה.

אגב - את סכנות ה-BDS זיהו ממשלות אירופה. בגרמניה הוציאה הממשלה את ה-BDS מחוץ לחוק. הובן שם כי מדובר באידיאולוגיה אנטישמית המעודדת אלימות נגד יהודים. אך ראו זה פלא - מאות מרצים ישראלים פנו לממשלת גרמניה (שלא הקשיבה להם) לביטול החוק בטענה שמדובר רק במחאה טריוויאלית נגד הכיבוש.

מרצים שהפכו כאן בישראל לחלק מטרנד, ליקירי חופש הביטוי, למי שממוסגרים כברנז'איים משהו, 'ביקורתיים' או 'חתרניים'. לא למי שמקבלים מכתב נזיפה מרקטור האונ' העברית. את טיב הקמפוסים מעוצבי ה-BDS בהם הם תמכו אנו רואים עתה רק הודות לעוצמת הסיקור התקשורתי שבישראל מעניקים להם כעת.

אך ראוי לדון בעצימת העיניים שאפשרנו לתופעה. מדוע? על מנת שבעתיד ה"סלבריטיזציה" של אותם ישראלים יקירי אותה תנועה לשלילת ישראל תוכל גם היא להשתנות, וכדי שמה שנתפס בטעות כשיח ליבראלי ונועז של 'חתרנים' ימוסגר כפי שהוא: שיח חולני של חסרי בוחן מציאות.

לאחר ועדת החקירה העתידית עוד ישתנו כאן עמדות כלפי שלל ביטחוניסטים שיצרו קונספציות (טכנולוגיות, דוקטרינריות ועוד). ראוי כי גם ביחס לאקדמיה נקבל את הלגיטימציה לשנות תקליט. להיזכר במי שנתנו את שמם, חתימתם והזדהותם האתית להפיכת קמפוסים בינלאומיים לאתרי BDS אנטישמיים בהם הותרה האלימות מכל סוג שהוא כלפי כל נוכחות ישראלית ויהודית. בין אם עשו זאת מהזדהות אותנטית או מתוך חנופה לברנז'ה שמעבר לים - אנו הרווחנו ביושר את הזכות להוקיע אותם.