חומרים תוצרת הארץ ושימוש בטכנולוגיה: איך להוציא את ענף הבנייה לעצמאות

איסור כניסתם של פועלי הבניין הפלסטינים היווה, ועודנו מהווה, פגיעה קשה בענף הבנייה, שעדיין מחפש את הדרכים להתאושש ולחפות על הפער שנוצר מבחינת ידיים עובדות. עד שכבר נראה לאחרונה שהוא מצליח להשתקם מעט, ניחתה עליו מכה קשה חדשה: חרם יצוא הסחורות מטורקיה, אחת המדינות המרכזיות שעליהן הסתמך ענף הבנייה בכל הנוגע ליבוא סחורות. וכך, בהינף החלטה, כמו נעלמו שתיים מהרגליים החשובות ביותר שעליהן נשען.

● עוד הנפקות בדרך? אלה חברות הנדל"ן שהשוק מעריך שייכנסו בקרוב לבורסה 
● פרשנות | המוסד רוצה תחנת רכבת, ומשרד התחבורה שוכח את השיקולים המקצועיים 

אך לא מדובר בהיעלמות סתם. זו היעלמות שממחישה את מה שכולנו, כנראה, העדפנו להתעלם ממנו במשך כל השנים: ההישענות על "רגליים" לא יציבות, לא אמינות ולעיתים בעלות אינטרסים מנוגדים לאלו של ישראל (בלשון המעטה) - באופן כמעט בלעדי. וכשהן נעלמו, תהא הסיבה אשר תהא, הענף נותר מול שבר שרבים טוענים שיהיה קשה להתמודד איתו.

אבל אולי דווקא המצב הקשה הזה הוא־הוא ההזדמנות לשים סוף למציאות העגומה שבמסגרתה פעל הענף שנים רבות, או כפי שאמר ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל: "לעולם אל תבזבז משבר טוב".

הבעיה: "המלחמה הרימה דגל אדום"

ענף הבנייה מתמודד בתקופה זו עם משבר שלא ידע כמותו בעבר. גם אם התחלות הבנייה ברבעון האחרון של השנה הפתיעו לטובה ולא ירדו בצורה דרמטית, גם אם קצב הרכישות של דירות חדשות עלה והכניס כספים לקופת הקבלנים ולחברות הנדל"ן, גם אם צפינו בהתעוררות בפעילות הענף - מעולם, כנראה, הוא לא נדרש להתמודד עם שתי מכות כואבות כל כך בו זמנית. והן חשפו אותו במערומיו.

"המלחמה הרימה לנגד עינינו דגל אדום", אומר נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ, ראול סרוגו. "היא הוכיחה שהתלות שלנו בעובדים הפלסטינים הייתה מוחלטת. יותר מ־90% מכוח האדם במקצועות הרטובים (עבודות שנעשות באתר הבנייה כמו טפסנות, ברזלנות, טייחות, רצפות ועוד - י.נ), שהם המקצועות הליבה של הענף, היו בידי עובדים פלסטינים.

 ראול סרוגו, נשיא התאחדות הקבלנים / צילום: כדיה לוי

"בתחום החומרים המצב אבסולוטי פחות, אך גם שם בעייתי. זו תלות שגורמת לנו להיות מושפעים ממלחמה שפורצת, מצעדים חד צדדיים על רקע פוליטי - והיא גורמת, פשוטו כמשמעו, לעצירה מוחלטת של הענף כפי שאנחנו רואים עכשיו. לכן חייבים לקבל כאן החלטה ברמה האסטרטגית, המדינית, שמצהירה: לרמת התלות הזאת אנחנו לא חוזרים".

"התמכרנו כולנו לאפשרות לקנות בזול", מצהיר נשיא התאחדות התעשיינים, רון תומר. "חלק גדול מהמלט שנצרך בישראל מגיע מטורקיה, וכך נכון גם בנוגע לפלדה, לכבלי החשמל, למוצרי האלומיניום ולגבס. התמכרנו למוצר הטורקי, כי הוא גם זול וגם קרוב - ואט־אט סגרנו עוד ועוד מפעלים יצרניים כאן בישראל.

"כיום ישנו רק מפעל מלט אחד שפועל בישראל, מפעל אחד לייצור כבלי חשמל ושני מפעלים בודדים לייצור פלדה. והמגמה הזאת הולכת וגדלה. שנים צעקנו והתרענו, ואיש לא הקשיב - עד שבא אותו 'חבר' טורקי ועשה לנו שירות: הסביר לנו את מה שהממשלה שנים לא הבינה. כעת, אחרי שהטילו עלינו אמברגו - ואי אפשר לקרוא לזה אחרת - אנחנו עלולים להיות בבעיה".

"במשך שנים הרגילו אותנו, אפילו חייבו אותנו, לעבוד עם פועלים פלסטינים", אומר אחמד עמלה, מנכ"ל ובעלי חברת הבנייה ניצני מבשרת. "אמרו שזה הדבר הטוב והנכון לעשות, עבור הכלכלה ועבור המדינה. הלכנו אחרי המנהיגים - והגענו למצב העגום שבו אנחנו נמצאים כעת. ומה החלופה שמציעה המדינה?

"אני מחויב ל־250 דיירים שחתמו איתי על חוזה לרכישת דירה והתחייבתי למסור להם דירות מוכנות במועד מוסכם; מתי אוכל למסור להם את הדירה? ואיך? שבעה חודשים שלא נעשה כלום. קורה רק דבר אחד: חברות בנייה ש'שורפות' את ההון העצמי שלהן, וחברות שפושטות רגל - וכעת הגיעה גם המכה מטורקיה. הייאוש מהמצב גדול".

 נשיא התאחדות התעשיינים, ד''ר רון תומר / צילום: איתי ומנחם רייס

ערב המלחמה היו בישראל, על פי הערכות שמרניות, כ־102 אלף פועלי בניין פלסטינים - כשליש מהעובדים בענף הבנייה הישראלי כולו. היבוא של ישראל מטורקיה הסתכם בשנת 2023 בכ־5.16 מיליארד שקל - נתח משמעותי ממנו הגיע אל ענף הבנייה. מדובר בשני חללים עצומים שנפערו, ונדרש לסגור אותם כדי להשתחרר מהתלות ולצאת לדרך עצמאית. כיצד זה יכול לקרות, הן לגבי חומרי הגלם והן לגבי העובדים?

התלות בעובדים: תמהיל מגוון ובנייה מתועשת

כדי להשתחרר מהתלות בעובדים הפלסטינים נדרש שינוי חשיבה של ממש, אומר תומר: "צריך לשנות מדיניות ולהתנתק מהתלות הגדולה בעובדים פלסטינים. המדינה צריכה להביא הרבה פחות פועלים פלסטינים מבעבר, לסנן אותם בקפידה לפי קריטריונים שונים שייקבעו מראש - ולהוסיף הרבה עובדים זרים. נדרש כאן מודל היברידי יותר - חלק מהעובדים יהיו פלסטינים, וחלק זרים. לא להישען לא על האחד ולא על השני".

"המדינה אישרה עד כה הבאה של עוד 50 אלף פועלים זרים, כדי להגיע לכ־70 אלף עובדים כאלו, אבל זה לא מספיק", טוען סרוגו. "צריך להגיע ל־100 אלף עובדים זרים, והיתר - 30 עד 50 אלף יהיו פלסטינים או עובדים ישראלים חדשים שיצטרפו לענף".

סרוגו מציין בעניין האחרון כי בימים אלו מועברת הכשרה לכ־2,000 עובדים ישראלים חדשים, הן לעבודות רטובות והן למקצועות ניהול בענף הבנייה.

בטווח הארוך יותר, אמצעי נוסף לשחרור מהתלות הוא הבנייה המתועשת, שמציעה חיסכון משמעותי בידיים עובדות.

יותם בר חמא, בעלי חברת אייקונקס ומי שייבא לארץ שיטת בנייה כזו, שנקראת ICF, מסביר כי "מדובר בשיטה שקל מאוד לעבוד איתה, ושאפשר להכשיר אדם לעבוד איתה בתוך שעות ספורות. זו שיטה שבונה את עצמה, פשוטה ומדויקת, מהירה, קלה, ומציעה 40%-50% חיסכון בכוח אדם, כי אין בה צורך בטפסנות (יצירת תבניות ליציקת בטון - י.נ), ברזלנים, בהכנות ליציקה ובעבודות רטובות אחרות".

"הבנייה המתועשת רווחת מאוד באירופה - בהולנד, בגרמניה, בבלגיה ובצרפת", אומרת עינב זיו, אדריכלית ראשית במשרד מילוסלבסקי אדריכלים, אשר עבדה במשך שנים רבות בפרויקטים בחו"ל. "אין שום סיבה שזה לא יהיה כך גם כאן. יש כאן קונוטציה שלילית לגבי בנייה כזו, והיא נחשבת פחות איכותית - וזה ממש לא המצב. זו בנייה ברמת גימור מאוד גבוהה, עם הרבה פחות בעיות לאחר סיום הבנייה, ובמקרים רבים היא גם יותר זולה, כך שגם השיקול הזה לא אמור להשפיע.

 האדריכלית עינב זיו, משרד מילוסלבסקי / צילום: יח''צ

"כשחזרתי לארץ הייתי בהלם תרבות מסוים כשגיליתי ששיטות הבנייה בארץ דומות למדינות כמו סין או רוסיה. זה לא המקום שבו אנחנו רוצים להיות, ועכשיו זו הזדמנות לשנות את המצב".

התלות בחומרי גלם: מיחזור ופתיחת היבוא לתחרות מהעולם

כיצד ישתחרר הענף מהתלות בחומרי הגלם הטורקיים? כאן, על אף המכה הכואבת, ההתגברות על המשבר אמורה להיות קלה יותר - על אף שהיא צפויה להימשך כמה חודשים.

"המדינה צריכה לחשוב בצורה ארוכת טווח ולאפשר יבוא ממדינות אחרות, חוץ מטורקיה ומסין שקיבלו כאן במשך שנים עדיפות", אומר סרוגו. "היא צריכה גם לא להקשות מבחינת הרגולציה, ולאמץ את התוכנית 'מה שטוב לאירופה טוב לישראל' המשחררת מהעיסוק סביב תקנים. זה יאפשר הבאה של חומרים ומוצרים ממדינות ידידותיות לישראל - ייתכן שיותר יקרות, אבל כאלו שיספקו לענף ודאות.

"גם הקבלנים עצמם יכולים לעשות לא מעט, והרבה מהם כבר היום נותנים עדיפות לספקים שמייבאים חומרים לא מטורקיה. חברת אורבונד, למשל, שייבאה אבן גיר מטורקיה לטובת ייצור לוחות גבס, השכילה כבר בתחילת המלחמה להביא חומרי גלם ממדינות אחרות ולכן המשבר כמעט לא ישפיע עליה".

 אחת הדרכים ליציאה לעצמאות היא עידוד ייצור של כמה שיותר חומרי גלם בישראל / צילום: Shutterstock

האם לבנייה המתועשת יש יתרון גם מבחינת חומרי הגלם? למעט העץ, שמשמש בה פחות (שכן אין צורך ביצירת תבניות יציקה באתר הבנייה, כמו בשיטת הבנייה המסורתית), אין הבדל גדול מבחינת צריכת חומרי הגלם, אך גם לעניין הזה ישנו פתרון: מחזור חומרי בנייה.

"התלות ביבוא של חומרי בנייה יכולה להצטמצם אם המדינה תעודד שימוש בחומרי בנייה ממוחזרים", אומרת זיו. "נכון להיום שוק חומרי הגלם הישראלי מצומצם מאוד, מונופולי כמעט, והיצע החומרים נמוך - דווקא בתחום שבו האפשרויות אין סופיות, במקומות אחרים בעולם.

"מיחזור של חומרי בניין יכול להועיל גם מהבחינה הזאת, וגם להפחית את התלות ביבוא. אנחנו הרי הורסים בניינים בכל רחבי הארץ בשנים האחרונות - אפשר להשתמש בחומרים הללו גם כדי לבנות מחדש. אני בטוחה שמי שישכיל לעשות את המאמץ, לעבור את 'המייל הנוסף', יוכל להפיק לא מעט חומרי בנייה על ידי מחזור. באירופה ובארה"ב זה קורה כל הזמן".

תעשייה מקומית: העדפת תוצרת כחול־לבן

עוד דרך ליציאה לעצמאות היא מתן דחיפה לתעשייה המקומית, עידוד ייצור של כמה שיותר חומרי גלם כאן בישראל והעדפה מצד המדינה והמגזר הפרטי של תוצרת כחול־לבן.

מבחינת רוב המרואיינים בכתבה ברור האינטרס להעדיף תוצרת מקומית, שכן מדובר בשחקנים מקומיים שיפיקו מכך תועלת לא מעטה - אך הם משוכנעים ששינוי כזה יסייע לענף לצאת מהמשבר ויוכל לתרום גם ברמה הלאומית.

"אני לא מאמין במשק אוטרקי, ולא חושב שהמדינה צריכה לייצר לבד הכול", מדגיש תומר, "אבל עליה להתרכז בתחומי הבסיס שיאפשרו לה שמור על עצמאות יצרנית מסוימת, ודאי ברגעי משבר.

"גם מדינה כמו ארצות הברית השכילה להבין את זה, אחרי שנים של תלות בייצור מסין. צריכים למצוא את האיזונים המתאימים: לשמור על יחסי מסחר מול העולם, אבל לדאוג לעצמאות שלנו. זה נכון לא רק בבנייה, אלא גם בתעשיות נשק, למשל, ואם השינוי כבר קורה במשרד הביטחון, בעקבות המלחמה, ודאי שהוא צריך לקרות גם בענף הבנייה.

"ייצור מוגבר יותר בארץ יאפשר גם לשלוט בצורה טובה יותר על שרשראות האספקה ולהימנע מהמצב שבו אנחנו נמצאים היום. כושר הייצור כרגע בישראל מספיק כדי לענות על הצרכים של הענף, שעובד עדיין באופן חלקי - אבל גם כשהוא יחזור לעצמו, מפעלים ידעו להגדיל קיבולת ולספק תוצרת בכמות משמעותית. בכל מקרה נדרשת כאן החלטה אסטרטגית, ברמת המדינה".

סרוגו מצטרף לדברים, ואומר: "כשם שהמדינה צריכה לשמור ברמה האסטרטגית על עצמאותה בתחום המזון והחקלאות, כך גם בבנייה. זו החלטה שצריך להוביל המטה לביטחון לאומי. אין לנו ברירה אחרת אלא להשתחרר מהתלות, והיא תקרה בין היתר כשהמדינה עצמה תתחיל להזמין עבדות כחול־לבן. למשל בעת הקמת המטרו המתוכנן בגוש דן: אין שום סיבה שרוב החומרים שישמשו להקמתו לא יהיו מתוצרת ישראלית. זה יחזק מאוד את התעשייה המקומית".

הזווית האקולוגית: לחסוך זיהום שנובע מהשינוע

זיו מציעה זווית אחרת לתועלת שבייצור ובצריכה מקומית: הזווית האקולוגית: "באירופה הגישה בשנים האחרונות היא לעודד שימוש בחומרים מקומיים, כדי לחסוך בזיהום הנובע מהשינוע. במדינות שונות יש חוקים ברורים לגבי אתרי הבנייה, לצורך עמידה בקריטריונים לבנייה ירוקה.

"כך למשל, ישנם מקומות שבהם דורשים 'לאסוף' את כל חומרי הגלם ברדיוס של עד 100 ק"מ בלבד מהאתר. זה לא קיים בכל המדינות, וזה גם לא פשוט, אבל זה בהחלט יכול לתרום להפחתת הפגיעה בסביבה - ויכול לעודד את הייצור המקומי. הייתי שמחה מאוד שהבנייה בישראל הייתה יותר מקומית ומשתמשת בחומרים שיש כאן, ולדעתי אפשר להשיג כאן כמעט הכול, ודאי אם נמחזר יותר".

"בשורה התחתונה, גם כשנעבור לבנייה מתועשת נצטרך לדאוג שיש לנו כל העת חומרי גלם בהישג יד, שיגיעו בצורה מהירה יותר ובמינימום עלויות", מסכם בר חמא. "בכל מקרה, בעקבות החרם מטורקיה, עניין חומרי הגלם יהפוך להיות גורם מכריע בתכנון לוחות הזמנים של פרויקט. אני מעריך שאם מלחמת רוסיה־אוקראינה תסיים בקרוב, אוקראינה תוכל להוות תחליף לטורקיה מבחינת מקור אספקה יציב של חומרים לענף הבנייה בישראל".