כמה המתיחות מול הבית הלבן תקדימית, ומה העבר מלמד על חומרת המצב כעת?

היקף הפעילות הצבאית של צה"ל ברפיח והאיום המפורש של ממשל ביידן שלא לשלוח לישראל חימוש התקפי יצרו ויכוחים עזים על טיב היחסים עם ארה"ב וכמה רחוק צריך ללכת בהינתן הידיעות על עמדתה בנושא. היו מי שהציעו לא להתרגש יותר מדי: "לצערי", אמר ח"כ צבי סוכות בכאן ב', "לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, כמעט ממש בכל מלחמות ישראל, האינטרסים שלנו ושל האמריקאים לא היו חופפים".

הדבר מעלה את השאלה: כמה ישראל מיישרת קו עם הדרישות האמריקאיות, וכמה קשה ארה"ב מגיבה כשישראל לא נענית לדרישותיה? יצאנו לבדיקה היסטורית אחר ההתנגשויות הגדולות בין שתי המדינות.

ההתחלה: ישראל בוחרת במערב

נתחיל בנקודת הפתיחה: הקמת המדינה. כפי שכותב האנס פיכלר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), במלחמת העצמאות ממשלת ישראל נקטה במדיניות של "הושטת יד לכל". כלומר, בזמן שהעולם התחלק לגוש המערבי ולגוש הסובייטי, ישראל ניסתה להיות על התפר בין הגושים, מחשש שבחירה בגוש אחד תגביל את יכולת הרכש של ישראל. הפנייה לגוש הסובייטי במקביל לפנייה למערב גם השתלמה במלחמה, כשהגוש הסובייטי אפשר משלוחי נשק ועלייה לישראל.

אבל בשני הגושים איבדו סבלנות כלפי הגישה הישראלית, ודרשו מחויבות לאחד מהם. ב־1950, בעקבות פרוץ מלחמת קוריאה ועליית האנטישמיות בברית המועצות, לצד רצון של דוד בן־גוריון להצטרף לנאט"ו, הביאו את ישראל לבחור במערב. אבל הבחירה לא הייתה מובנת מאליה עבור שני הצדדים: יוסי מלמן ודן רביב מתארים בספרם "מלחמות הצללים", כיצד ב־1948 בן־גוריון דחה את ההצעה שהובאה בפניו להתחיל במגעים לכינון ברית אסטרטגית עם ארה"ב. בו בזמן, גם האמריקאים פחות נלהבו מכינון ברית עם המדינה הצעירה ששלטונה והעלייה ממזרח אירופה גרמו לה להצטייר כפרו סובייטית.

כך, בסופו של דבר, הברית האסטרטגית כוננה רק לאחר מלחמת ששת הימים. לפני כן היו שיתופי־פעולה בין שתי המדינות, אך הם היו מוגבלים משהו. לפי מלמן ורביב, למרות שישראל הצליחה לקנות את אמונם של האמריקאים בשנות החמישים, אלו החליטו שלא למכור נשק לישראל. הממשלה בירושלים סברה שנשק כזה נחוץ כדי למנוע התלקחות במזרח התיכון, ולכן התכוננה למתקפת מנע. ב־1956 ה־CIA קיבל מידע על ההכנות למתקפת מנע כזו, אך הוחלט לא להתייחס אליו.

מתקפת הפתע הזו הגיעה כמה חודשים לאחר מכן, במלחמת סיני. ישראל החלה במתקפה על מצרים במסגרת שיתוף־פעולה עם בריטניה וצרפת. לאחר שהמלחמה החלה להסתבך בחזית של בנות הברית האירופאיות, נשיא ארה"ב דאז דווייט אייזנהאואר, שהיה ימים לפני בחירות לכהונה שנייה, הפעיל לחץ כבד על שלוש המדינות לסיום המלחמה. זה עבד.

"הדבר הביא לביסוס המעמד של ארה"ב כמעצמה המערבית הבכירה", מסביר רותם אורג, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית ומנהל הברית הישראלית־דמוקרטית, את ההשלכות עבור כל הגוש המערבי. "בנוסף, בוושינגטון נפל אסימון לגבי ישראל: אומנם מדובר במדינה קטנה, אבל בעלת פוטנציאל היזק, כלומר היא יכולה להפוך לבעיה. כשיש שחקן ידידותי עם פוטנציאל היזק, נוטים להתחשב באינטרסים שלו. ככה קיבלנו ערבויות מארה"ב אחרי סיני, ואחרי ששת הימים התחילה להתבסס השותפות. לימים, ארה"ב הבינה שישראל יכולה להיות גם נכס". הערבויות לא נכתבו על הקרח: היחסים עם ישראל שודרגו, ב־1958 נשלחו לישראל מספרים קטנים של רובים ומסוקים, וב־1962 הנשיא ג'ון קנדי החליט לשלוח לישראל נשק הגנתי.

אבל בימים שלאחר המלחמה היו בישראל מי שלא קיבלו ברוח טובה את האור האדום שוושינגטון הציבה בסיני. פרץ ברנשטיין אמר במליאת הכנסת שהוא מקווה "שרק החשש מפני התלקחות מלחמתית רחבה... האפיל זמנית על שיפוטה" של ארה"ב. ולמרות זאת, ממשלת ישראל החליטה לנקוט בגישה חיובית כלפי ממשל אייזנהאואר.

מלחמת ששת הימים: היחסים מתהדקים

לפי פיכלר, מאמצע שנות החמישים ועד מלחמת ששת הימים, ישראל נשענה מבחינה צבאית בעיקר על צרפת. ישראל הצטיידה באופן מסיבי בנשק וחימוש צרפתיים, והיה מדובר בתור זהב של ממש בין שתי המדינות. בנוסף, צרפת גם סיפקה לישראל את הכור הגרעיני, שהפך לאחד מעמודי התווך בתפיסת הביטחון הישראלית.

אבל תור הזהב הזה הגיע לקיצו לקראת מלחמת ששת הימים: נשיא צרפת דאז שארל דה־גול, שרצה לשמור על יחסיה של מדינתו עם העולם הערבי, סירב לראות בצעדים של מצרים (ובראשם סגירת מיצרי טיראן) הכרזת מלחמה. הוא דרש מישראל לנהוג באיפוק, וערב מלחמת ששת הימים הטיל אמברגו נשק על ישראל.

בהינתן המצב החדש, ישראל נשאה עיניה אל הדוד מאמריקה. עוד ב־1966 ממשלו של לינדון ג'ונסון החל לספק לישראל מסוקי קרב, ולבסס את "היחסים המיוחדים" בין ירושלים לוושינגטון, שעלו לדרגה חדשה לאחר המלחמה. עם זאת, בתחילה גם ממשל ג'ונסון רצה להימנע מקרע עם העולם הערבי ודחק בישראל לנהוג באיפוק, כדי לתת הזדמנות לדיפלומטיה האמריקאית להשיג תוצאות במזרח התיכון. ג'ונסון אף הזהיר: "ישראל אינה לבד, אלא אם כן היא פועלת לבדה".

בסופו של דבר, כידוע, ישראל יצאה למתקפה וניצחה את צבאות ערב בתוך פחות משבוע. למרות שהדבר לא נעשה על דעתו של ממשל ג'ונסון, המלחמה הביאה להגברת המחויבות האמריקאית לישראל. זו באה לידי ביטוי בשני מישורים: ניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי באופן שיענה גם על צורכי הביטחון של ישראל, ואספקה צבאית חסרת תקדים. החלק השני, חשוב לציין, בא לידי מימוש רק לאחר כישלון הניסיון להגיע להסכם עם ברה"מ להגבלת הנשק במזרח התיכון.

המחויבות הייתה כה גדולה, שהממשל הכריז שלמרות הצורך להגיע להסדר, חזרה ישראלית לגבולות 1949 תהווה מתכון ל"חידוש מעשי האיבה". זאת בנוסף לאספקת מטוסי קרב מדגמי סקייהוק ופנטום, במטרה ליצור מאזן כוחות חדש באזור אל מול החימוש הסובייטי של מדינות ערב. בדצמבר 1968, בשלהי כהונת ג'ונסון, דיווח העיתון על המשמר שרה"מ אשכול "הביע הערכה לנשיא ארה"ב, שהוכיח את הבנתו לצרכי ביטחונה של ישראל".

ב־1969 נכנס ממשלו של ריצ'רד ניקסון, עם הנרי קיסינג'ר בתפקיד מפתח, תחילה כיועץ לביטחון לאומי ובהמשך כמזכיר המדינה. הממשל החדש ראה בישראל נכס אסטרטגי של ממש, בעיקר נגד התפשטות סובייטית במזרח התיכון. בנוסף, נקודת המוצא הייתה שכדי להביא את מדינות ערב לשולחן המו"מ, יש צורך בישראל חזקה (ואז זו תהיה גם מוכנה לוויתורים טריטוריאליים). הדבר הביא לשדרוג נוסף של היחסים עם האמריקאים.

אבל אליה וקוץ בה: ממשל ניקסון הפך את הסיוע לישראל, שנהייתה תלויה בו יותר ויותר, למנוף לחץ נגדה. הסיוע הותנה בדרישות שונות, שמטרתן להשפיע על המדיניות הישראלית באופן שישרת את האינטרסים האמריקאים.

המשך המאה העשרים: הדרישות עולות

ב־6 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור, החלו צבאות מצרים וסוריה במתקפה על ישראל. הרכבת האווירית מארה"ב, שישראל הייתה זקוקה לה בדחיפות, הגיע רק שבוע לאחר מכן, ב־14 באוקטובר, וגם הוא היה מוגבל משמעותית לעומת הציפיות. מה היו הסיבות לכך?

המחקר ההיסטורי, חשוב לציין, מספק תשובות רבות. אחת מרכזית, אותה מציגים, בין היתר, הפרופסורים אברהם בן־צבי וזכי שלום, היא רצונו של קיסינג'ר להפוך את המלחמה, לאחר סיומה, להזדמנות ליצור סדר חדש במזרח התיכון. הוא ראה בנשיא מצרים אנואר סאדאת, בניגוד לקודמו נאצר, מישהו שיכול להתקרב למערב במקום ברה"מ. לכן, הוא חשש שסיוע אמריקאי רחב מדי לישראל ייצור אנטגוניזם אצל המצרים כלפי המערב, ובהתאם יש צורך להביא להישגים "מאוזנים" של ישראל בחזית המצרית.

הגישה הזו של קיסינג'ר גם הביאה לעימות בינו לבין גולדה מאיר על שאלת כיתורה של הארמיה השלישית. ד"ר חגי צורף מסביר שמאיר מצדה ראתה בכך הישג שאין לוותר עליו. קיסינג'ר חשש שהדבר יקשה על משא ומתן עתידי. התנגשות האינטרסים הזו אף הביאה לאיומים בסיוע חד־צדדי לארמיה השלישית, ואף לאיומים בניתוק היחסים. כדי למנוע הידרדרות של ממש, מאיר לבסוף הסכימה לסיוע חד־פעמי לארמיה, אך הכיתור שלה הוסר לחלוטין רק בינואר 1974 עם הסכמי שביתת הנשק.

התחנה החשובה הבאה הייתה ב־1981, אז ישראל השמידה את הכור הגרעיני בעיראק, שהייתה תחת שלטון סדאם חוסיין. למרות שרבים בעולם התפעלו מהפעולה האמיצה, ממשלות מערביות רבות גינו אותה, מחשש להסלמה. אחת מהן הייתה ארה"ב, אז כבר בהנהגת רונלד רייגן. הממשל גם נקט במעשים ועיכב בחודשיים את מסירתם של מטוסים אמריקאים לידי ישראל. אלא שלפי ספרו של העיתונאי האמריקאי סימור הרש, שלא לפרוטוקול הנשיא רייגן היה מרוצה ואמר לעוזריו הבכירים שזה מוכיח שהישראלים "מסוגלים לטפל בבעיות לפני שהן מתפתחות".

אבל כששנה לאחר מכן צה"ל הגיע עד ביירות במלחמת לבנון הראשונה, הממשל היה פחות סבלני. "לרייגן נשבר והוא אמר לבגין לצאת מביירות, וזה פחות או יותר קרה", אומר אורג. "מידת החריפות של התגובה האמריקאית מושפעת באופן ישיר מכמה לתפיסתם מדובר בצורך קיומי של ישראל. נוכחות צבאית בביירות לא נחשבה לצורך קיומי".

נקודת ציון חשובה נוספת הייתה מלחמת המפרץ שפרצה ב־1990. עיראק ירתה סקאדים על ישראל, אך הנשיא בוש האב לחץ על רה"מ שמיר שלא להגיב, כדי לא ליצור סדקים בקואליציה נגד עיראק, שכללה גם חלק ממדינות ערב. "הממשל העמיד במבחן לא רק את ממשלת ישראל אלא את מדינת ישראל", מסביר אורג. "אתם תחת מתקפה, אבל אל תגיבו". לבסוף, שמיר שיתף פעולה עם דרישות הממשל. הגישה גם זכתה לגיבוי מיצחק רבין, שישב אז באופוזיציה, "משום הרצון להבין גם את שיקוליה של ידידתה הגדולה של ישראל". לפי אורג, ההסכמה הישראלית לבקשה האמריקאית פתחה את הדלת ליחסים דיפלומטיים של ישראל עם מדינות רבות במזרח התיכון ומעבר לו.

שנות האלפיים: תמרון מול האמריקאים

גם המאה ה־21 ידעה לא מעט התנגשויות בין הידידות. שעת מבחן אחת ליחסים האלו הייתה ב־2004, עם חיסולו של השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס דאז. החיסול של יאסין, אז קשיש חולני בכיסא גלגלים, לא התקבל היטב בעולם, כולל אצל ידידתנו הגדולה. אבל כפי שמספר העיתונאי שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס", ממשלת ישראל הגיעה מוכנה, ותסקיר של משרד החוץ הראה שלאחר פיגועי התאומים, מילות הקסם על הממשל היו "פונדמנטליזם אסלאמי". בשיחה עם היועצת לביטחון לאומי המילים אכן עשו את שלהן. ארה"ב אף הטילה וטו על הצעת גינוי לחיסול במועצת הביטחון, בטענה שהיא לא כללה גינוי גם לפיגועים שיצאו בשם יאסין.

מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הביאה אתגר נוסף. כפי שכתב אליוט אברמס ל־INSS, בתחילת הדרך שתי המדינות היו מתואמות בעמדתן, שכן בוושינגטון סברו שיש להכות היטב בחיזבאללה. אלא שככל שהמלחמה התמשכה, רייס איבדה אמון ביכולתה של ישראל להשיג את מטרות המלחמה. לפי אברמס, הדבר פגע באמינותם של אולמרט וישראל בכלל מול האמריקאים.

שנה לאחר מכן, הופצץ במפתיע הכור הגרעיני בסוריה. לפי מה שמתואר בספרי הזיכרונות של הנשיא דאז ג'ורג' בוש הבן ושל קונדוליסה רייס, רה"מ אולמרט ניסה לשכנע אותם שארה"ב תבצע את התקיפה. רייס חששה מהתלקחות אזורית, ובוש הבהיר שהוא לא יתקוף את הכור והמליץ על אמצעים דיפלומטיים. "כשאולמרט הבהיר שאנחנו נתקוף, בוש אמר שהם לא יעזרו אבל גם לא יפריעו", אומר אורג. לדבריו, בניגוד לשהות בביירות, "הפצצת הכור בסוריה כן נתפסה כצורך קיומי".

היה גם משבר טילי ההלפייר במבצע צוק איתן ב־2014. באוגוסט הכותרת בגלובס דיווחה: "מחריף המשבר בין נתניהו לאובמה: עוכב משלוח גדול של טילים לישראל". הסיבות לכך עשויות להישמע מוכרות: ישראל משתמשת בפגזים האמריקאים כדי לפגוע באזרחים, ופוגעת במעמדה של ארה"ב בעולם. "אנחנו התחלנו להפציץ את מה שנקרא 'המגדלים האיטלקיים'", מרחיב אורג. "התמונות משם היו מאוד גרפיות, וממשל אובמה לא הבין את התכלית האסטרטגית של הפעולות האלו, אז הוא הוציא לנו 'כרטיס צהוב'. אחר־כך דברים חזרו להיות כשורה, אבל זה כן היה אירוע דגל".

ואורג מזכיר עוד חוסר הסכמה, ב־2020, עם חיסול קאסם סולימאני: "לפי טראמפ, ישראל הייתה על סף להשתתף במבצע, ובסוף התקפלה. טראמפ זוכר לנו את זה עד היום".

אז והיום: לקחים למשבר הנוכחי

אז אילו לקחים אפשר להפיק מהעליות והמורדות האלו? "נקודת המוצא הבסיסית היא שתמיד יש דמיון באינטרסים בין ישראל לארה"ב, לפעמים דמיון אדיר. אבל הדמיון הזה הוא לא זהות", אומר אורג. "ההתנגשויות בין המדינות הן בשגרה. זה לא טוב שהן קורות, אבל הן בלתי נמנעות, והשאלה היא איך מנהלים את זה.

"האירוע הנוכחי הוא אחר ורע. קודם כל, כי זה נשיא מאוד ידידותי. בנוסף, זה גם יקרין אסטרטגית בזירות אחרות, כי זה מראה שהברית היא לא 'משוריינת בברזל', כמו שביידן אמר. זה מערער את האמון הישראלי בארה"ב, ולא בלי צדק. איך אחר כך היא תוכל לדרוש מאיתנו ויתורים ופשרות?"

באשר למה שצריך לעשות כעת, אורג עונה: "לדעתי אסור לישראל להתקפל, כי זה ייצור תקדים בעייתי. אבל צריך לתקשר עם הממשל בצורה קונסטרוקטיבית, במקום להגיד שחמאס אוהב את ביידן. לשים את כל הכסף על הרפובליקנים זו אסטרטגיה מטופשת בשוק ההון ועוד יותר ביחסים בינלאומיים".

לקריאה נוספת:

● האנס פיכלר, INSS: השתנות הבריתות - מלחמת ששת הימים והשפעתה על הסביבה האסטרטגית של ישראל
● פרופ' אברהם בן-צבי, ישראל היום: ברית מורכבת: ארה"ב וישראל במלחמת יום הכיפורים, שותפות בצל מחלוקות
● ד"ר חגי צורף, יסודות: גולדה מאיר נגד קיסינג'ר - המאבק על קווי הפסקת האש בחזית המצרית
● אליוט אברמס, INSS: מלחמת לבנון השנייה והשלכותיה: מבט מהבית הלבן
● יובל אזולאי ואהרן רוזן, גלובס: מחריף המשבר בין נתניהו לאובמה: עוכב משלוח גדול של טילים לישראל