"אמרו לי 'אופיר נהרג ואתה ראש המועצה'. היה פה כאוס מטורף"

במסגרת ועידת הדרום לעסקים של גלובס, שמתקיימת היום (ג') במכללת ספיר בשדרות, עלו לבמה ורד ליבשטיין, אלמנתו של אופיר ליבשטיין ז"ל, מי שכיהן כראש מועצה אזורית שער הנגב ונרצח ב7 באוקטובר ויוסי קרן, ממלא מקומו. בשיחה עם כתב חדשות 13 בדרום ותושב קיבוץ זיקים, אלמוג בוקר, סיפרו השניים על השבת של ה־7 באוקטובר, ואיך למרות הזוועות שחוו, במבט קדימה, הם עדיין אופטימיים, כפי שסיפרו שהיה אופיר ליבשטיין עצמו. ליבשטיין איבדה באותו היום, מלבד בעלה, גם את הבן שלה, את אימא שלה, אחיין שלה וחברים קרובים ועדיין היא אומרת, "אין דרך אחרת". 

● עופרה שטראוס: "היום שאחרי שאנחנו דורשים מהממשלה - מתחיל עכשיו"
● "שיעור פנומנלי וחסר תקדים": מנכ"ל שיבא חושף את הצלחת מערכת הבריאות בטיפול בפצועים מעזה 

ליבשטיין שחזרה את אותו הבוקר וסיפרה כי "ברבע לשבע כבר היו אזעקות, והיה לנו ברור שקורה משהו נדיר. הבנו שיש חדירת מחבלים. אופיר יצא תוך שניות. בשבע ורבע כבר ידעתי שאימא שלי הרוגה, ואני מחליטה לשמור את זה לעצמי ולא לספר לילדים. בסביבות שמונה התחילו להתקשר אנשים שאמרו שאופיר לא עונה להם. לא דאגתי, אבל ביקשתי מהבנים לראות את המיקום שלו דרך האייפון וראינו שהוא ממש ליד הבית". 

היא מספרת כי "באיזו שלב ראינו שהמיקום של אופיר לא משתנה ואביב, הבן שלנו, יצא ומצא אותו. הוא חזר ואמר שאבא מת ואני אמרתי לו שגם סבתא נהרגה". 

היא מספרת כי באותם רגעים קשים "באופן מפתיע, אתה כל כך עסוק וכל כך בתוך הסיטואציה. הודענו למשפחה המורחבת את מה שהתרחש ואני מדברת עם אח של אופיר והוא בכה ושאלתי אותה 'מה אתה בוכה? אין זמן למחשבות קשות'". 

אחד מבניה, ניצן, היה אז במגורי הצעירים. "מהרגע הראשון הוא אמר שהוא שומע ערבית. הוא קיבל את כל הידיעות - על אבא שלו, על סבתא שלו, ועל בן דוד שלו". היא מספרת כי "ברבע לאחת ניצן התקשר פעם ראשונה ואמר שירו עליו והא פצוע ירי בעורק הראשי בירך. ניסינו להנחות אותו לעשות חוסם עורקים. ברבע לשלוש נגמרה לו הסוללה לפלאפון". 

היא מספרת כיצד הצליח לחלץ את עצמו בזמן ההשתלטות על כפר עזה, ולהתחבא בשיחים. אך אף אחד לא הגיע לעזור לו. כשמצאו אותו כבר היה מאוחר מידי. לדבריה, "אני רוצה לזכור שהוא הציל את עצמו, ועשה את כל מה שהוא יכל לעשות. 

"אנחנו חייבים לייצר את התקווה שלנו בשביל האנשים שלנו כי אם לא נייצר אותה הרוע ניצח אותנו". 

"יכולת מופלאה להדחיק"

יוסי קרן מספר גם הוא על אותו בוקר: "ב־6:20 שלחתי לאופיר הודעה בבוקר, היה לי ברור שקורה פה משהו אחר. אני 15 שנה באזור ובחיים לא חוויתי דבר כזה". לדבריו, להודעה ששלח ב-7:20 אופיר כבר לא ענה. בערך בתשע בבוקר קיבל טלפון שבו מנכ"ל המועצה הודיע לו שאופיר נרצח וכעת הוא ראש המועצה. "אני הייתי הסגן של אופיר, מעבר לחברות שלנו. ואז מנכ"ל המועצה התקשר ואמר לי 'אופיר נהרג ואתה ראש המועצה'. היה פה כאוס מטורף", סיפר. 

הוא המשיך לספר כי "אחת היכולות שגיליתי בעצמי ב־7 באוקטובר זאת יכולת מופלאה להדחיק. ביום ראשון נכנסתי לכפר עזה, כיסיתי את הגופה של אופיר כדי לתת לו את הכבוד האחרון כחבר שלו והתמונה הזאת כל הזמן קופצת לי בראש וכל הזמן מודחקת, כי אפשר אחרת. 

"הדי.אנ.איי של תושבי שער הנגב הוא אחר. אנחנו ננצח למרות ה-7 באוקטובר ולמרות האובדן העצום.

"אחד הדברים שהממשלה הזאת חייבת לייצר בעבור תושבי שער הנגב ובכלל לתושבי העוטף זאת ודאות, הוודאות שלנו מטולטלת מהקצה מאז ה-7 באוקטובר. כדי שאנשים יוכלו לבנות את העתיד שלהם הם צריכים ודאות". 

"אנחנו מאוד רוצים לחזור"

ורד ליבשטיין התייחסה לשאלת החזרה הביתה. היא סיפרה כי "כבר בממ"ד קיימנו את השיחה הזאת, אחרי ששמענו את כל החדשות הקשות. אביב הבן הגדול אמר שברור שחוזרים, והקטן אמר מה פתאום. אני חושבת שאנחנו מאוד רוצים לחזור. זה הבית שלנו, אבל אין מה לדון בזה עכשיו כי עוד אין פה שום הסדר ביטחוני ואי אפשר לגדל ככה ילדים ומשפחה". 

היא מסבירה כי "אנחנו בכפר עזה מדברים על כך שגם אחרי החזרה ואחרי שנתייצב, עדיין ייקח פרק זמן של כשש, או שבע שנים עד שאנשים באמת יוכלו להגיד מי יכול או לא יכול לחזור". 

קרן מוסיף כי "ב-7.10 המשוואה של 95% גן עדן 5% גיהנום התהפכה עלינו, ועכשיו המטרה לנו היא להפוך שוב את המשוואה - ולא ל-95%, אלא ל-100% גן עדן".

על השאלה כיצד עושים זאת הוא אומר כי על צה"ל להוכיח ש"למרות הכישלון האדיר של ה-7 באוקטובר הוא יודע לחזק את הביטחון, לא את תחושת הביטחון, אלא את הביטחון".

לגבי פתרונות קונקרטיים הוא מסביר כי "קטונתי. אבל צה"ל צריך לייצר פתרונות שיאפשרו להחזיר את האנשים הביתה. אני זוכר שבצבא לימדו 'אין לא יכול יש רק לא רוצה'. אז עכשיו יש לא יכול ומאוד רוצה: אנשים שאין להם מסוגלות לחזור כעת הביתה, אנשים שהלחימה מאוד מקשה עליהם לחזור הביתה, אבל הם מאוד רוצים". הוא מתייחס לדוגמה לשנת הלימודים שתפתח בספטמבר, ואמר: "אני לא יודע מי מגיע. אנשים לא יודעים לאיפה הם רושמים את הילדים שלהם". 

הוא מסביר כי הם מחכים להחלטת הממשלה לגבי הארכת או אי הארכת הפינוי. לדבריו, "יש אופציה שמעריכים את הפינוי עד ה-15 באוגוסט כדי לתת לאנשים לסיים את שנת הלימודים, אז זה הדין ודברים שיש לי עם אדרי ודומיו ואגף התקציבים". 

"אני יודע שנצמח. אנשים יבואו לפה"

קרן מספר גם כי באחד הימים הראשונים למלחמה פגש תת אלוף שביקש את המספר שלו. לדבריו, "הוא אמר לי שאחרי המלחמה, הוא ואשתו ועוד שלושה זוגות יגיעו לגור פה, אחרי כל מה שקרה. אני יודע שנצמח. אנשים יבואו לפה ויהיו שותפים שלנו בצמיחה". 

ליבשטיין מוסיפה, בהתייחסותה לפסטיבל דרום אדום אותו הקימו היא ובעלה, כי "הפסטיבל התחיל בשיא תקופת הקסאמים והאווירה הייתה שלילית מאוד. המטרה של דרום אדום הייתה לייצר גאוות יחידה, לא הבנו את הגודל והעוצמה של הדבר הזה וזה קפץ באופן מטאורי, אפילו מבחינת עסקים תיירותיים. אז דרום אדום הוא דוגמה וגאווה לכל מי שנמצא וחי פה באזור וזה מדהים".