חוק הגיוס | פרשנות

האופן בו הוגש פסק הדין בנושא חוק הגיוס מספר הרבה יותר ממה שנדמה

סוגיית הגיוס הצליחה לאחד את שופטי בית המשפט העליון גם בתקופות סוערות מאוד, ופסק הדין שניתן השבוע הוא דוגמה מוחצת לכך - במיוחד נוכח העובדה שכתיבתו הייתה פה־אחד • החלטת השופטים לוותר על סגנונם האישי ועל הפנייה לקוראים שלהם באה להעביר מסר ברור: בעניין הזה אין שום מחלוקת

ממלא־מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן / צילום: רפי קוץ
ממלא־מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן / צילום: רפי קוץ

בלי הסתייגויות, בלי עקיצות ובלי יותר מדי פרפראות, בית המשפט העליון שלח אתמול את החרדים להתגייס, והבהיר כי אין מסגרת חוקית שיכולה לאפשר להוסיף ולפטור אותם משירות צבאי; בלי מסגרת כזאת, ישיבות וכוללים גם לא יכולים לקבל כספי תמיכות, שזה במילים אחרות - תקציב. 

פרשנות | חיזוק מעמד היועמ"שית: בג"ץ בולם את המהפכה המשפטית השקטה
פרשנות | החלטה היסטורית, אבל תאורטית: החורים בפסק דין חוק הגיוס יאפשרו לממשלה לא לפעול
שאלות ותשובות | בג"ץ הכריע בנושא תקציבי הישיבות: מה היקף התקציב, ומה צפוי עכשיו?
המשרוקית | משה גפני טען שבג"ץ מעולם לא פסק לטובת החרדים. האם זה נכון?

הפיתוי הגדול הוא, כמובן, לעסוק בהשלכות האופרטיביות של פסק הדין, וזה אכן מה שנעשה ביממה האחרונה. כמה תלמידי ישיבות יגויסו? איפה הם ישרתו? איך זה ישפיע על שירות של נשים וחילונים? והאם באמת נסגר השאלטר על המוסדות שלא חולקים בנטל השירות, או שמא יימצאו אפיקים אחרים שבהם יעבור הכסף לחרדים? בתקופה שבה האמון במערכת השלטונית מצוי בשפל חסר תקדים, כל התרחישים עולים - ובכל שיחת סלון כמעט.

ובכל זאת, מבעד לסוגיות המעשיות, פסק הדין מזמין חשיבה על מה שעומד ברקע שלו -וגם על ההגשה, שמספרת הרבה יותר ממה שנדמה.

יחסי בג"ץ והחרדים ידעו לאורך השנים כמה נקודות מפנה. פסקי הדין בהם שרטטו שופטי בית המשפט העליון את גבולות הגזרה של בתי הדין הרבניים, בסוגיות שונות של דיני משפחה, סיפקו כמה רגעים כאלה. גם פסיקות בענייני שבות וגיור והערות בעניין לימודי ליב"ה. הפיטורים של אריה דרעי שנכפו על יצחק רבין בשנות ה־90 היו נקודת מפנה דרמטית מאוד. אולם מעל הכול, וכבר שנים רבות - חוק הגיוס.

הקביעות של שופטי בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, בהם רובינשטיין ההיסטורי, היו גיים צ'יינג'ר ביחסים עם החרדים, ומי שרוצה להבין מה קרה פה בשנים האחרונות, וכיצד אירע שהחרדים חברו לימין בניסיונות להתערבות במערכת המשפט (או לחיסולה), חייב לחזור לגיוס. לרובינשטיין. לרסלר. לחוק טל. הייתה כמובן גם סוגיית המינויים של דרעי, ששבה לפני שנה וחצי כמו חיזיון תעתועים, אבל הלב, המוקד, לאורך כל הדרך, היה הגיוס.

ההקרבה של שופטי העליון היא החלטה אסטרטגית

כתמונת ראי לקונפליקט, דווקא הגיוס הצליח לאחד את שופטי בית המשפט העליון, איכשהו, גם בתקופות סוערות מאוד. פסק הדין שניתן אתמול הוא דוגמה מוחצת, ולא רק בגלל שהתוצאה שלו ניתנה פה־אחד, אלא בגלל שהכתיבה שלו הייתה, על פני הדברים, פה־אחד.

ממלא־מקום הנשיא עוזי פוגלמן כתב אותו, אבל על פסק הדין הזה, כולם חתומים. בלי "אני מסכים אבל", בלי "אני רק חייב להזכיר את שירה של משוררת פלונית שחברי שכח", בלי עקיצות, בלי תרשימים. כמו פעם, בימים אחרים מאוד, וכמו שלא נראה כבר כמעט, להוציא עתירות שנדחות בהרכב של שלושה, מבלי שראו אולם. אלה, המכונות בעגה הבית־משפטית "בג"ץ וירטואלי", הם המקרים היחידים כמעט בהם שופטים חותמים מבלי לציין את ה"אני מסכים" המוכר. כאן זה קרה - וזה לא קרה סתם.

במגה־אירוע כמו הגיוס, הבחירה הזו היא החלטה אסטרטגית. היא אומרת: כולנו כאן אומרים לכם - לכנסת ולממשלה, ובמידה רבה גם לציבור החרדי - את הדבר הזה שאנחנו אומרים לכם היום. בסיפור הספציפי הזה אין בינינו מחלוקות, וזה לא משנה אם אנחנו מתל אביב, מירושלים או מגוש עציון, אם שירתנו בשריון או בפרקליטות הצבאית, ואם אנחנו שמחים לראות אחד את השנייה במסדרון. אנחנו נכנסים תחת האלונקה המדומיינת של האחדות, כי זה מה שאנחנו עושים עכשיו, ואנחנו עומדים מאחורי זה.

ובשביל ההחלטה האסטרטגית הזו, שילמו השופטים את מה שמבחינתם של רבים מהם הוא הקרבה קשה מנשוא. הם צריכים להסכים לנוסח שהוא לא בהכרח הדקדוק הכי מדוקדק שלהם, לוותר על הסגנון שלהם, על הפנייה לקוראים שלהם - ובמידה רבה גם על האגו שלהם. הרי לא סתם - צוחקים בבית המשפט - החליטו האחים כרמי על תקרות גבוהות כל־כך במבנה האדריכלי המפואר בגבעת רם. הרי איך יהיה די מקום לרגשות ולחשיבות העצמית של כולם?

השאלה למה זה קרה דווקא בדיון על חוק גיוס, היא דבר ששווה להרהר בו. אולי כי "בתוך עמם הם חיים", והעם הזה שסביבם שילם מחירים בלתי נתפסים בחודשים שחלפו - ועוד עתיד לשלם. בלי מסגרת חוקית ברורה, קשה להגן על מה שנתפס כפגיעה הקשה ביותר בשוויון, בחירות ובחיים.

ואולי, וזאת לא נדע, זה משהו אחר בכלל. משהו שקשור לממשלת ישראל ולאופן שבו היא מקבלת - ובמקרה הנוכחי גם לא מקבלת - החלטות. איזה רגע כזה בו השופטים מסמנים את קווי הגבול המוסדיים, הממלכתיים. רצועת ביטחון, אם תרצו. ההערה עליה חתומים כל חברי ההרכב, המבהירה כי היועצת המשפטית לממשלה היא ורק היא הפרשנית המוסמכת של החוק - גם אם זה לא תמיד עובר חלק בגרון - מבהירה את זה.

במובנים רבים, קל יותר להגיד את זה, לעשות את זה ולעמוד מאחורי זה דווקא עכשיו. דווקא במלחמה. דווקא בגיוס.