ייבוא טענות התיישנות

המתח הקיים בין הרצון לגבות מס אמת תוך תיקון שומות עבר, לבין יצירת מצע יציב וקבוע שעליו יכולים הנישום ורשויות המס להסתמך, הוא אביו מולידו של מוסד ההתיישנות בדיני המס. אלא מאי, הסדרי ההתיישנות הספציפיים הקבועים בחקיקת המס אינם ממצים, ולא אחת, עקב לאקונה, מתגלע הצורך בפתרון משפטי חלופי אחר. בהקשר זה עולה השאלה, האם ניתן "לשאוב" הסדרי התיישנות לבר-מיסויים, מתוך ההוראות שבדין הכללי, אל תוך דיני המס?

סוגיה זו נדונה לאחרונה בפרשת שמש (עמ"נ 03/186). ביהמ"ש המחוזי דן באותו עניין בשאלת תחולתם של סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות (המנויים על "הוראותיו הכלליות" של החוק), על הוראה הקוצבת זמן להגשת תביעה להחזר אגרת ביוב, המצויה בחוק מס.

המשיבים באותו הליך פנו בתביעה לבית משפט השלום נגד עיריית פ"ת (להלן: "העירייה"), לשם קבלת החזרי היטלי ביוב ששילמו ביתר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב"). לאחר הגשת התביעה, וטרם ההכרעה בה, נתקבלה הלכה חדשה בביהמ"ש העליון, לפיה הסמכות העניינית לדון בעניינים שכאלה אינה של בימ"ש שלום, כי אם של ועדת ערר לענייני ביוב. בעקבות זאת הסכימו הצדדים, כי התביעה שהוגשה לבימ"ש השלום תימחק, ותוגש לוועדת הערר האמורה.

אלא מאי, המשיבים הגישו עררם לוועדת הערר כעבור 5 חודשים מיום קבלת פסק הדין בבימ"ש השלום. כנגד זה טענה העירייה, כי לאור הוראות סעיף 30 לחוק הביוב, הקובע כי בעל נכס רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה לערור עליה לפני ועדת ערר (או תוך 60 יום באישור יו"ר הוועדה), הערר הוגש באיחור, ועל-כן דינו להידחות על הסף.

המשיבים טענו מנגד, כי לאור הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, משנדחתה תובענתם בבימ"ש השלום, מבלי שנבצר מהם להגישה לוועדת הערר, משך הזמן להגשת התובענה החלופית עומד על שנה, ולכן לא איחרו את המועד.

ועדת הערר לענייני ביוב קיבלה את טענת המשיבים וקבעה, כי על תקופות ההתיישנות שבחוק הביוב יש להחיל את הנורמות הכלליות מחוק ההתיישנות, ובכללן את סעיפים 15 ו-16 לו, וביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור אישר קביעה זו.

משמעות קביעת ביהמ"ש המחוזי היא: כאשר חוק ההתיישנות קובע נורמה כללית ולעומתו חוק מיסוי מקרקעין קובע נורמה ספציפית, יד האחרונה תהא על העליונה. אולם, כאשר הוראות החוק הספציפיות שותקות לגבי סוגייה מסוימת, ולמולן הוראות החוק הכללי מתייחסות לסוגייה הרלוונטית לדיון, גוברת הוראות החוק הכללי (ראו ע"א 91/3812 ברבארה).

כפועל יוצא, "תקופות מספריות" הנקובות בחוק ההתיישנות לא תגברנה על "תקופות מספריות" בחוק מיסוי מקרקעין (למשל, 4 שנים לתיקון שומה (סעיף 85); 45 יום עד שנה להוצאת שומות זמניות/סופיות בעקבות הצהרה (סעיף 78(א)); וששה חודשים להוצאת שומה בעקבות שומה עצמית (סעיף 78(ב)); וכיוצ"ב). ואולם, עקרונות של "תחילת ועצירת מרוץ ההתיישנות" החלים בחוק ההתיישנות, יחולו גם יחולו על חוק מיסוי מקרקעין, כל עוד האחרון שותק בעניין ולא קובע נורמה ספציפית לעצירת או דחיית אותם מועדים (הדגמות בטבלה).

למען השלמת התמונה נציין, כי גם בחוק מיסוי מקרקעין קיים סעיף להארכת מועדים - הוא סעיף 107. היחס בין סעיף זה לבין סעיף 85 הקוצב 4 שנים לפתיחת שומה, נדון במספר פסקי דין לא אחידים. בפס"ד רודה הלן קייסון (עמ"ש 89/14) קבעה ועדת הערר, כי מנהל מיסוי מקרקעין מוסמך להאריך את תקופת 4 השנים לפתיחת שומה סופית בקיום "סיבה סבירה", כמצוות סעיף 107. בעניין אפרידר (ו.ע 02/5029), לעומת זאת, קבעה ועדת הערר כי סעיף 107 לחוק אינו מסמיך הארכת מועדי סעיף 85.

לעמדתנו, ההכרעה המוקדמת נכונה יותר. אך גם אם לא תאומץ ע"י רשויות המס, לא נסתם הגולל על טענות התיישנות "מיובאות".