ארמנים עוזבים את נגורנו קרבך, השבוע. נמלטים בהמוניהם / צילום: Associated Press, Gayane Yenokyan
ידיעה מפתיעה: לארצות יש אינטרסים החשובים יותר משיקולים של מוסר ושל זכויות אדם. ידיעה משלימה: בעל הטור הזה בילה את רוב שנות עבודתו העיתונאית בהתמודדות, בדרך כלל לא-מוצלחת, עם הידיעה הפותחת. בנעוריו העיתונאיים הוא לחם בה בשצף קצף, בעודף של סימני קריאה, אפילו בהפגנות יחיד. בגיל העמידה העיתונאי שלו הוא ניסה לשכנע את קוראיו ששיקולים של מוסר הם בעצם שיקולים של תועלת, מפני שהטובים תמיד מנצחים. זאת אומרת, בדרך כלל.
● פרשנות | מלחמת ארמניה-אזרבייג'ן מסתיימת בתבוסה ארמנית מוחלטת
● שאלות ותשובות | הסכם השלום המפתיע בקווקז, ומה התפקיד של ישראל
בזקנתו העתונאית הוא אנוס להודות שהטובים מנצחים רק לפעמים, אם בכלל; והטובים אינם תמיד טובים, אלא לפעמים, וב"לפעמים" האלה אני רוצה לדון כאן. הסיבה היא קיצה של מלחמת הארמנים נגד האזרים בחבל הררי נידח מדרום להרי הקווקז, ששמו הרוסי-טורקי-פרסי הוא נגורנו קרבך, או קרבך ההררית. זו הייתה מובלעת ארמנית, 120 אלף תושבים, אשר מרדה באזרבייג'ן לפני 30 שנה ויותר. היא נמחתה השבוע מן המפה.
בין 1992 ל-1994, הארמנים המקומיים, בעזרת הרפובליקה של ארמניה, הנחילו תבוסה איומה לאזרים במובלעת וסביבה. מאות אלפי אזרים ואלפי כורדים איבדו את בתיהם. ניצחון הארמנים היה ביטוי של הקרבה ושל העזה מצד אומה שהתרגלה ב־100 השנים הקודמות להיות בצד המפסיד של ההיסטוריה.
מלחמה באויב המורשתי
רגליי נשאו אותי לקרבך, לארמניה ולאזרבייג'ן פעם אחר פעם במלחמה ההיא (הקדשתי לה פרק ארוך בספר שכתבתי על הקווקז). נתקלתי אז במתנדבים ארמניים מן הפזורה של עמם.
הפזורה הזאת גדלה מאוד לאחר השמדת הארמנים בידי האימפריה העות'מאנית ועושי דברה, במהלך מלחמת העולם הראשונה. רוב הארמנים נטמעו בארצות גלותם, בהצלחה ניכרת. מיעוטם שמרו אמונים למולדת האבודה, הורישו את נחישותם ואת תאוות הנקם שלהם לדורות הבאים, ומפעם לפעם גם פנו לאלימות.
המאבק על קרבך העניק להם הזדמנות לחזור ולהניף את הדגל. מאות מתנדבים מן הפזורה נהרו לקרבך, להמשיך את המלחמה נגד אויביהם המורשתיים, 'הטורקים' (הם לא הבחינו בין טורקים לאזרים).
את ניצחונם אפשר בהחלט לזקוף לזכות אומץ־לבם, אבל גם לחובת חולשתה של אזרבייג'ן, שעתה זה פרשה מברית המועצות מבלי שהיה לה מושג איך לנהל מדינה עצמאית. להקים צבא ולהילחם נגד אויב מאורגן ונחוש לא היו מכלל הדברים שהדמוקרטים האזרבייג'נים למדו בבית הספר. רק עלייתו של דיקטטור, אביו של הדיקטטור הנוכחי, העלתה את אזרבייג'ן על מסלול של התאוששות אטית (המחיר: דיכוי פוליטי ושחיתות מסיבית).
לוחמי קרבך רחשו בוז מיוחד לפוליטיקאים הארמניים בבירה ירוואן. אחד מהם, יליד לבנון, שהיגר לקנדה, אמר לי בסתיו 1992 כי ירוואן היא התחנה הבאה שלהם. הם גמרו אומר "לטהר את ארמניה" מזוהמַת חולשתה.
הם סיפחו, יישבו, גירשו
להלן נפתח פרק, שישראלים רשאים לקרוא בעניין מיוחד: הארמנים בקרבך ובארמניה התמכרו לסטטוס קוו. הם הניחו את נצחיות ניצחונם. הם סיפחו, יישבו, גירשו, טענו לזכויות היסטוריות בלבדיות, וסירבו לקרוא היסטוריה או להשתמש בשכל הישר.
ב-2020 אזרבייג'ן יצאה למלחמה לשחרור שטחיה הכבושים. המלחמה התנהלה בשורה של סיבובים, אבל מימיה הראשונים התחוור יתרונה החד־משמעי של אזרבייג'ן, שנבע משנים של הכנה והצטיידות. ביטויו הדרמטי היה השימוש במל"טים, שעשו שמות בארמנים.
למי תודה, למי ברכה, לתעשייה הצבאית הישראלית כמובן. נשק ישראלי, גם טורקי, הכריע את המלחמה. היא הסתיימה בשבוע שעבר בהתמוטטות הארמנים. קרבך נפלה כמעט כלאחר יד. הארמנים הניחו את נשקם. האזרים הציגו לראווה שלל ניכר של ציוד צבאי. עד מהרה הארמנים התחילו להימלט בהמוניהם אל ארמניה. אין עוד כמעט ספק שבקרבך מתחולל טיהור אתני מלא. הארמנים ישבו שם מאות, אולי אלפי שנים, ואולי עוד לפני שנקראו 'ארמנים'.
"לאחר 2,000 שנה"
שגיאות הארמנים וחטאיהם לא ייספרו מרוב. אבל גירושם המלא ממולדתם הוא חיזיון קשה מנשוא. אפילו לב אבן יימס. לא לבם של הישראלים, אבוי. שמחה גלויה לאיד בקעה בחודשים האחרונים מחוגי ביטחון, תעשייה ומליצי יושר של אזרבייג'ן בעיתונות.
כמובן, האינטרס של ישראל הצדיק את התמיכה באזרבייג'ן, בעלת ברית חיונית לחלוטין בבלימת איראן. אבל ההיסטוריה הארמנית מצדיקה, בעצם מחייבת, אמפתיה. מכתב בעברית של שר החוץ הארמני לשר החוץ של ישראל ב-1992 הזכיר שארמניה, כמו ישראל, מתנסה בחבלי לידה "לאחר 2,000 שנה".
למרבה הקלון, קבוצה של רבנים ראשיים אירופיים שיגרה מכתב אגרסיבי לנשיא ארמניה ערב נפילת קרבך, להתלונן על העזת הארמנים להשתמש במילה 'שואה' לתיאור רצח עמם ב-1915. הרבנים הנפסדים האלה גם הוקיעו את יחסי ארמניה עם שכנתה איראן, הידידה היחידה של ארמניה בשכונה העוינת. מה מאוד התביישתי לקרוא את מכתב הרבנים, שהפגינו, אני חושש, בורות ורשעות.
ארמניה נחלה לא סתם תבוסה צבאית ומדינית. היא חזרה והורדה אל מדרגת קורבן חסר אונים. בדיוק לפני 90 שנה סופר יהודי, פרנץ ורפל (Werfel), נתן ביטוי דרמטי לטרגדיה הארמנית בספרו "ארבעים הימים של מוסא דאג" על התגוננותם הנואשת של ארמנים הרריים באנטוליה מפני מבקשי נפשם. הנה כי כן, הארמנים ההרריים חוזרים ומפסידים. השבוע מדינת היהודים אינה מוכרחה להתענג על הצלחת הנשק שלה. לפעמים יש מקום לייסורי מצפון, ובלבד שיש מצפון.