1 הבומים הקפיצו אותנו. הפרות כבר אדישות
גיל ג'יבלי, מאייר
יצאנו קבוצת רפתנים לשעבר ובהווה לתפעל את רפת ניר מעון ליד קיבוץ ניר עוז. כמה מאיתנו לא ראו עטין של פרה כבר 40 שנה, אבל פעם רפתן תמיד רפתן. גם אם הוא מורה לביולוגיה, מורה דרך, אחות טיפול נמרץ בגמלאות, או מאייר המערכת של העיתון אותו אתם מחזיקים.
כולם נרתמו להציל רפת מפוארת שננטשה פשוטו כמשמעו.
● ראיון | ראש השב"כ לשעבר חושף: "התרענו לאורך כל הדרך בפני הדרג המדיני"
● "ייבאנו אנטישמיות": כך משנה המלחמה את מדיניות ההגירה באירופה
ברפת שבה נפגשנו ישנן 700 חולבות ו־550 עגלות. הרפת משוועת לתחזוקה סדירה, הפרות בקושי משרכות רגליהן למכון החליבה בשל דלקות עטין שנוצרו בשבוע שלא נחלבו. המתנדבים כאן באים לקיים חיים בקיבוץ שעבר טראומה נוראה - מתוך 400 תושבים 70 מחבריו מוגדרים כנעדרים ו־30 נרצחו. בנוסף, 14 עובדים תאילנדים נרצחו, מהם עובדי רפת. 300 מתושבי המקום נמצאים כעת במלונות באילת, וספק אם יחזרו. מה יעלה בגורלן של הבהמות? מי ישא בעול?
הרפת של ניר מעון נבנתה בשולי רפורמת החלב במסגרת המכסות הסטטוטוריות. לקיבוצים ניר עם וניר עוז הובטח ממשרד החקלאות בין 8 ל־10 מיליון שקל. הם בנו רפת במתכונת המתקדמת ביותר, סככות רחבות, מרכז מזון משוכלל, וגישה נוחה לפינוי הזבל. הם לקחו הלוואות על סמך הבטחות המדינה ומשרד האוצר, אבל כשהגיע העת למימוש ההבטחה, מספרים אנשי הרפת, האוצר עצר את התשלום והקיבוצים נאלצו לשלם מכיסם.
אלי שוורץ, יו"ר השותפות, מנסה בכל כוחו להתקיים בין שגרת חרום אחת לשנייה. אנו חפצי חיים הוא אומר. הרפת, שמנוהלת בפועל על ידי גדי מדמוני מהישוב יכיני, הוקמה לפני שש שנים מספקת 7.85 מיליון ליטר לשנה. למה לחסל ענף מניב? בגידולי שדה אפשר תמיד לזרוע דבר אחר שיותר הולך בשוק, אבל חלב הוא מוצר בסיסי שתמיד נצרך גם בהפסדים. בינתיים, במהלך השבוע האחרון, הבומים הקפיצו אותנו שוב ושוב. הפרות מצידן כבר אדישות.
2 פה אין מסכים. יש סולידריות אין סופית
בר לביא, עורך החדשות
איך נראה עמוד השער של המתחרים ומה עושה היום שער הדולר? אלה השאלות שמעסיקות אותי כמעט בכל בוקר. במערכת חדשות הכל קורה מהר, דורש תגובה מהירה, מדויקת וכזו שמספקת ערך אמיתי לקוראים. זה היה כמעט כל עולמי עד לאחרונה.
כשאירועי הזוועה באותה שבת שחורה התרחשו, הייתי בכלל בחופשה בתאילנד. חמישה ימים לאחר מכן כבר קיבלתי את החייגן הצה״לי שמבשר שהגיע תורי. תוך כמה שעות התייצבתי בבסיס ומאז אני פה. לכולם כאן ברור שזו עדיין ההתחלה ואף אחד לא מבקש להשתחרר חזרה לאזרחות. למרות המשפחות שמחכות בבית והעסקים העצמאיים, ברור לכולנו שזה המקום להיות בו. אחרי יותר משבועיים יחד אני חושב שיש לי תשובה מדוע.
פה אין מסכים שמשדרים מהדורות חדשות אינסופיות בכל פינה ואין חרדה קיומית. ההפך. תחושה של אחווה וסולידריות אין סופית.
המתכון הוא ערב רב של אנשים מכל הקצוות ומכל הגילים. לכל אחד הסיפור שלו, האמונה שלו והחיים שלו באזרחות. פה כולנו על מדים ממש כמו בגיל 20. באזרחות אנחנו עיתונאים, נהגים, הייטקיסטים, מכונאים, מורים או בעלי פיצוציות. פה כולנו חיילים לפני הכל. הקליטה די גרועה כך שאפילו הסלולרי לא יכול להיות מפלט. מודל כור ההיתוך הקלאסי.
אולי תופתעו אבל פה לא מדברים על פוליטיקה ומשתדלים לא להיכנס לוויכוחים על מהות החיים. אם כבר, לפעמים רבים על השאלה מה אוכלים ועל ״שטויות״ רגילות של צבא כמו איך נכון לסדר את הציוד, איפה מותר להחנות את הרכב ולמה אסור להיכנס לחדר אוכל בלי מדי ב'. אני חושב שלכולם ברור שאם נפתח פה את כל הפצעים והשאלות הקשות יהיה לנו קשה לשרוד אחד את השני, וזה לא עומד להיות קצר כמו אימון שגרתי של ארבעה ימים.
בתוך כל האירוע הזה יש לא מעט רגעים מרגשים. חיילים שעברו כבר לפני כמה עשורים את גיל ההתנדבות עובדים קשה יותר מהרבה מאוד צעירים - סוחבים ציוד כבד, מכים בפטישים ותוקעים בזנ״טים. כל זה בחום כבד תחת שמש יוקדת. ומצד האזרחים, הנתינה היא פשוט אין סופית. מקציצות דגים שאנחנו מקבלים בערב שבת ועד חבילות שמפו ותחתונים החדשות.
בדרך לבסיס עצרתי לקנות קפה בתחנת דלק. בתור לקופה עמדו חיילים ופתאום נשמע מאחורה: ״סדירניקים, קחו הכל ולכו. אנחנו משלמים. תביא להם עוד שלוש ווינסטון, עלינו״. חיילי מילואים פתחו את הלב ואת הכיס עבור החבר'ה הצעירים ושילמו מאות שקלים על סיגריות וחטיפים. לא חלפה דקה, ואזרחית שעמדה בתור התעקשה לשלם על פאקט סיגריות של חייל אחר ולא הסכימה לשמוע לא.
הצבא מייצר סיטואציה ייחודית שמסייעת לנו לחיות יחד ובאמת לאהוב אחד את השנייה. השאלה הגדולה היא איך מביאים את כל המדינה למצב הזה ליותר מ־3% מהאוכלוסייה. הלוואי שכל השנה נדאג ככה לחיילים שלנו, שבזמן שגרה עובדים לפעמים קשה יותר מאשר עכשיו, כשיש לצדם מאות אלפי מילואימניקים.
3שהילדים של כולנו ישנו טוב יותר בלילה
מאיה לוין, כתבת שוק ההון
בימים כסדרם אני כותבת על שוק ההון - מדווחת על המגמות בבורסות בארץ ובעולם, על חברות ציבוריות ועל השפעות של אינדיקטורים כלכליים שונים. לעתים יוצא לי גם לנתח כיצד אירועים גיאו־פוליטיים משפיעים על הכלכלה והשווקים.
אבל מאז יום שבת, ה־07.10.2023, שום דבר לא כסדרו.
שלושה ימים אחרי אותה שבת, קיבלתי את שיחת הטלפון לה חיכיתי: "הגדוד שלנו הוקפץ, אני צריך שתארזי תיק לשלושה שבועות. את מגיעה, נכון?" שאל קצין המילואים שלי, "בוודאי" אמרתי ללא היסוס. בבוקר המחרת יצאתי אל נקודת הכינוס, שם פגשתי את שאר חיילי גדוד המילואים הקבוע שלי.
המלחמה הזו היא אחרת. היא אישית. והיא עדיין מתרחשת. אז במקום דיווח כלכלי, הפעם אני רוצה לשתף מהחוויה האישית שלי.
גדוד המילואים בו אני משרתת בממוצע עורך כשני אימונים בשנה. ברוב האימונים אחוז ההיענות רחוק מלהיות 100%, אך הפעם לא היה ספק שרוב חיילי הגדוד נמצאים. כעבור מספר שעות של התחיילות והתארגנות, המשימה שלנו הלכה והתבהרה. מערך ההגנה של צה"ל מתרחב ליישובים נוספים, והמשימה המרכזית היא להגביר את תחושת השקט והביטחון של אזרחי ישראל.
באישון לילה הגענו אל היישוב אותו הגענו לאבטח, שם קיבל את פנינו רבש"צ היישוב והוביל אותנו אל המגורים. "בחדר הראשון ריכזנו עבורכם מצעים נקיים, כשתרצו לכבס אותם ואת שאר הבגדים תעדכנו אותנו", הסביר. "במבנה הצמוד תוכלו למצוא מטבח מאובזר ומקומות ישיבה". באותו לילה לא ישנו בבית, אבל קבלת הפנים החמה והעוטפת עזרה לכולנו.
למחרת, קיימנו תדריך משולב של הכוח שלנו עם כיתות הכוננות של היישובים אותם אנו מאבטחים ויישרנו קו לגבי התפקידים של הכוחות. ערכנו סבב היכרות קצר. עשרות מתנדבים סיפרו איך השאירו את שגרת היום יום מאחוריהם והתגייסו, יחד איתנו, למען מטרה אחת בלבד - שהילדים של כולנו ישנו טוב יותר בלילה.
מאז אותו בוקר עברו כ־17 ימים. עדיין לא נמסר לנו מה הצפי לסיום המשימה או האם יחליפו אותנו בקרוב. חוסר הוודאות מעיב על כולנו, אך אותו שיתוף פעולה בין צה"ל ליישובים המאובטחים, לצד הדאגה לרווחת החיילים, האירוח בארוחות השישי והטלפונים הבלתי פוסקים כדי לוודא שיש לנו את כל מה שאנו צריכים, הם העוגן של כולנו בסופו של יום, ובעזרתו ננצח.
4 את האנשים שפגשתי בלוויה אני רואה בדסק
חיה אנגל, עורכת
אני פריווילגית. אמנם הוקפצתי בצו 8, אבל השגרה שלי נשמרת. העיסוק בחדשות נשמר, רק עבר מראשון לציון ליפו. לא ביג דיל - גלובס זה בית, גלי צה''ל גם כן. איבדתי חברים, בת משפחה שלי מוחזקת בשבי החמאס ואחי הקטן קצין קרבי בשטח. אולי בעצם אני לא פריווילגית עד כדי כך, למרות שאני משתדלת להיות אסירת תודה על מה שיש ועל מה שבתקווה עוד יהיה.
המעבר חזרה לגלי צה''ל, התחנה שממנה השתחררתי לפני כשנתיים וחצי, הוא מעבר חד. הרבה פרצופים מוכרים והרבה חדשים, כולם חדורי מטרה. כולנו מנסים להרגיע זה את זה ואת הציבור במיוחד. כולנו אבלים על הקרובים והחברים שנרצחו, ואני אבלה בעיקר על איילת ארנין ז"ל. עבדנו ביחד בצוות הדיגיטל במהלך השירות פה, והיא האדם הכי חד שהכרתי. האמנתי שהיא תגיע הכי רחוק שאפשר, לא חשבתי שבסוף הסיפור שלה ייגמר ברימון שנזרק לתוך מיגונית. את האנשים שפגשתי בלוויה שלה אני רואה עכשיו בדסק.
כולנו דרוכים, מנסים למלא כמה שיותר את התפקיד שלנו - להביא מידע אמין לציבור בזמן אמת, להביא את הקולות מהשטח ולהנציח את הנופלים. לא תמיד זה פשוט, לפעמים יש טעויות, אבל כולנו מנסים. נראה לי שזו המציאות כרגע בכל כלי תקשורת ישראלי, אבל זה עוצמתי יותר פה, אולי כי רוב אנשי התחנה לובשים מדים. מוזר לי לשבת בדסק כאזרחית, מוזר לי לבלות בכל יום במרחב מוגן ומוזר לי שבו זמנית הכל מרגיש כמו שגרה.
כשהכל התחיל הייתי בדירה בירושלים, אני והשכנה המבוגרת נפגשנו במסדרון עם כל אזעקה וזכיתי לשמוע על הנכדים שלה. אז צחקנו ביחד שעוד יום או יומיים הכל יירגע, חשבנו שזה יהיה עוד סבב "רגיל". עכשיו, כבר יותר משבועיים שהעיסוק בחדשות פשוט לא פוסק, אני מבינה ששום דבר כבר לא יהיה רגיל.
כבר יותר משבועיים אני על אוטומט, כותבת וכותבת וכותבת, אבל לא באמת מספיקה לעצור ולחשוב על הכל. משמח אותי שקיבלתי הזדמנות לעזור ויותר מזה משמח אותי שמשאירים אותי עסוקה כל הזמן.
5 לא התקרבתי להבין עד כמה המצב חמור
דין שמואל אלמס, כתב גיאופוליטיקה
את ה־7.10.2023 לא אשכח לשארית חיי. יום שהחל בהשכמה מאזעקה, המשיך בצו שמונה זריז וצפוי, ונגמר במראות שהדעת לא מאפשרת לעכל. בשעות הבוקר של אותה שבת ארורה שלחתי כתבה, והתרעתי לעורכת העיתון שברור כי במהרה אקבל צו שמונה. צדקתי, אבל לא ידעתי מה מצפה לי בהמשך היום.
היה לי ברור שאנחנו במלחמה, רק שלא התקרבתי להבין עד כמה המצב חמור. אני משרת במילואים במחלקת הרפואה של פיקוד העורף. תפקידנו קריטי, גם אם לעתים הוא נתפס פחות יוקרתי מול הגיבורים בחזית. כיום מבינים היטב שהעורף הוא חזית בפני עצמה, שמעניקה אורך נשימה לקבלת החלטות נכונה במלחמה הישירה מול האויב.
באותו יום השאלה הראשונה שעלתה במוחי היא "מה עם מחוז דרום?" ואז גיליתי כי הבסיס באורים תחת מתקפה מאסיבית. "מה עם בסיס זיקים?", תהיתי - מקום קרוב מאוד לליבי משום שהייתי חלק ממחזור ההקמה של גדוד שחר, גדוד לוחמי החילוץ וההצלה הראשון (שמאז הפך לחטיבה), שם הכרתי את אשתי, שרה שחר. הבסיס היה בקרב בלימה יוצא דופן מול מחבלים, והלוחמות והלוחמים עמדו בו בגבורה. זו גם הזדמנות להגיד למקטרגים בנוגע לשילוב לוחמות בצה"ל: הלביאות הללו קורצו מחומר שאין לגברים.
את שורות אלו אני מקדיש לחברי מהשירות הסדיר, רס"מ בר סיוון ז"ל, שנפל ב־7 באוקטובר. את בר הכרתי בתפקידי האחרון בשירות הסדיר בזיקים, בתור חובש פלוגתי של פלוגת מסלול. בר היה מפקד מחלקה אולטימטיבי. התגלמות עלי אדמות של "ממני תראו וכן תעשו". כשאירעה השריפה בכרמל התנדבנו בר, הסמ"פ דניאל כהן וכותב שורות אלה לנסוע ברכב פרטי לכבות אש. נתקלנו שם במפקד פיקוד העורף דאז, אלוף יאיר גולן, שתהה מדוע אנחנו שם. הסברנו לו, והוא צעד כאחד החיילים ודפק על כבאיות כדי שיכניסו אותנו לאש. בר ז"ל לא פחד מהאש כמו שברור לי שב־7 באוקטובר לא פחד מהיתקלות. האש הפנימית שלו הייתה חזקה מכל אש אחרת. לצערי, החתירה למגע שהייתה טבועה בבר עלתה בחייו.
המראות של בני עוולה רוצחים, אונסים, בוזזים ומבצעים מעשים בלתי אנושיים בעליל קרעו ועודם קורעים גם את ליבנו, לובשי המדים. אני לא מוצא סיבה להתבייש להגיד כי בשש אחרי המלחמה אני אלך לפסיכולוג, שאני לפעמים בוכה בלי שאף אחד רואה. אבל אני מרשה לעצמי לומר בשם כולנו שהנחנו את רגשותינו בצד לטובת התמקדות במשימה: לרסק את חמאס לחלוטין. אף אחד לא יבצע פוגרום בעם ישראל במדינת ישראל. חמאס, תם הטקס.