זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

את המילים האלה, שכתב שאול טשרניחובסקי בסוף המאה ה־19, שר תמיר הרשקוביץ בחורבות בית ילדותו בקיבוץ בארי, כשהדליק נר בחנוכייה ששרדה את הטבח הנורא שהתחולל שם. טבח שבו נרצחו שני הוריו, נח ומעיינה.

כשנתקלתי בסרטון השירה של תמיר ב־ynet לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. היטלטלתי עמוקות כששמעתי את הקול המלאכי שר את המילים האלה דווקא במקום שבו נרצחו, נאנסו, נחטפו ונשרפו בני הקיבוץ בידי מחבלי חמאס. כמה גדלות נפש נדרשת כדי לשיר אותו בעת הזאת ובמקום הזה.

שאבתי כוח מהמילים האלה, מהעברית־יהודית עם ההגייה היידישית ומעולם הדימויים המקראי, כאילו השורשים שלי מדברים אליי ומפצירים בי להמשיך להאמין ביתר שאת ברוח האדם, בהומניזם, בחברה צודקת, בשלום ובציונות, דווקא ברגע השפל הגדול ביותר שידעו כאן מאז השואה.

הסיפור של תמיר, הסיפור הלאומי והסיפור האישי שלי התערבבו במוחי לסערת רגשות מורכבת שיש בה עצב וכאב אבל גם תקווה. קרן אור קטנה. כמו נר דולק בחורבות בית שרוף וקול מלאכי על שברי הבריקים וקולות הפגזים שברקע, מצפן מוסרי שמזכיר מה חשוב ולמה אני כאן, שמזכיר למה סביי וסבתותיי הגיעו לכאן, שמזכיר כמה עוד צריך לעשות כאן וכמה שלמה יכולה להיות הנפש - כן, גם כאן. ושלמרות הכול אני בוחר באמונה באדם.

את המצפן הזה, שמסמל עבורי את התעלות הרוח והתקווה, לקחתי איתי לחברתי המקעקעת לנה צור וביד אמן היא ציירה את האותיות בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי על זרועי. רק לאחר מכן שוחחתי עם תמיר על הבחירה בשיר והפער בינו ובין הנסיבות והמקום שבו הוא שר אותו. "על אף כל השבר והרוע של בני אדם שיצא אל העולם ב־7 באוקטובר התקווה תמיד חזקה מהכול", הוא אמר.