ואז עוד ידיעה נוראה אבל חייבים לטגן את הקציצות, עוד ירידה למקלט אבל מישהי פה אמא של שבת, אז צריך חלות.

ההכרח הזה הפך להיות השריון האחרון מול התמהיל המשתק של חרדות ואיומים. ליצור פתיתי שלג ממלח ומים. להכין לבובות שלכן בגדים מנייר. לפסל יחד לבבות עקומים מחימר, כמו הלבבות שלנו שהתקמטו כשאופנוע חולף נשמע כמו אזעקה או כשעוד "הותר לפרסום".

והכי מהכול לרקוד ככה על השטיח, לפזר איברים לאוויר. להמציא מילים בג'יבריש לשירים שממילא אתן לא מבינות. להזיז את הגוף ולשחרר אנדורפינים ("איזו מילה מצחיקה, אמא!").

וברגע אחד כל העולם שלי מתמצה בשתיהן, שמשות צוחקות על השטיח.