אני לא מוצא את עצמי בתל אביב. זה אולי מאוד נחמד לאכול במסעדות ולרוץ בירקון, אבל בסוף רק אל הבית שלי אני נמשך כמו מגנט, רק הוא נותן לי כוח. זה לא רק הבית עצמו - ארבעה קירות ומיטה - זה ללכת בפרדס, לקטוף תפוזים, להביא אותם לתל השומר לחיילים שנפצעו, או לראות איך זורעים חיטה וקוצרים אותה.

עשינו בשבוע שעבר ערב פיצות בבארי לצעירים ולחיילים. גם זה מחזיק אותי - לראות את כל הצעירים בבארי יושבים עם החיילים, אנשים ערכיים שהם עתיד המדינה. ישבנו בפאב, ראינו יחד ליגת האלופות, זה נותן המון כוח.

את האנרגיות האלה אני צריך כדי להתמודד עם העצב והכאב שקיימים כל הזמן. זה לא נרגע. כל הזמן יש נפילות. הריחות של העשן, של המוות, של המלחמה, צרובים אצלך במוח. כל פעם שמישהו יעשה על האש בקיבוץ זה יזכיר לי את מה שחווינו. אבל מנגד יש את הריח המשכר של פריחת ההדרים, של הבית.

אני לא יודע להסביר את זה, מה כל כך מושך אותי הביתה. אבל לרגע לא חשבתי שלא אחזור. כבר ב־8 באוקטובר נסעתי לבארי, ניקיתי, סידרתי, תכננתי את החזרה.

בסוף בארי תחזור, והיא תחזור הרבה יותר גדולה. וגם יהיו בה שינויים. היא תהיה הרבה יותר לקראת האדם ופחות לקראת המקום. לפעמים קיבוץ זה כמו דת שאתה רוצה לשמור עליה, אבל אני מניח שאחרי 7 באוקטובר ננסה להיות פחות קטנוניים ויותר רגישים זה כלפי זה.

ולא רק בארי. המלחמה היא לא רק על בארי, היא על הצביון של מדינת ישראל. אין דרך אחרת.