אחרי תקופה לא קצרה, לאט לאט, הגוף מתחיל לעכל, והגעגוע רק מכאיב יותר. אפשר להגיד שזה לא נהיה יותר קל. אבל עם כל הכאב, העצב והגעגוע יש גם טוב.

טיפות של אור. את האור הזה אני יכולה לסכם במילה אחת, משפחה. ואני לא מדברת רק על המשפחה הגרעינית שלי, כי מאז 7 באוקטובר המשפחה שלי התרחבה לגודל של גדוד. עכשיו היא כוללת את כל החברים של יפתח, גם כאלה שלא הכרנו, ואת החברים שלי ושל האחיות שלי, את החברים של ההורים מכל הקצוות ואת כל המשפחה המורחבת.

בכל שישי אנחנו מסיימים את הארוחה עם לפחות 30 איש, ולפעמים גם גיטרה ושירים. זה גם מזכיר את יפתח, וזה קשה, אבל כשהכי שמח אז גם הכי עצוב.

יפתח ז''ל (מימין), מיכל, גלעד ואלה. השאיר אחריו ארבעה הורים, ארבע אחיות ואח / צילום: נעמי יעבץ

הדבר הכי יפה שאדם יכול להשאיר אחריו הוא אנשים. זו גם המשימה הכי קשה. אנשים שילכו בדרכו, ינסו להמשיך אותו במקומות שהוא כבר לא יכול. ושילכו יחד.

בטקס סיום המסלול של הצוות שיפתח פיקד עליו הוא סיכם במילות פרידה: "לנו יש אחד את השני לתמיד. שלם שגדול מסך חלקיו. ובכל נפילה או הצלחה שתבוא, איזה כיף זה לדעת שאף פעם לא אהיה לבד".

ב־7 באוקטובר עולמי חשך. ומאז מאירים את דרכי כל כך הרבה רבים וטובים. בטיפות של אור.