אין פריווילגיה לעצור, התחושות האישיות לא משנות. העייפות, הבלבול, הקושי - לא רלוונטיים. כל מה שחשוב זה לגרום לכך שתחזרי. שתחזרו כולכןם.

יש ימים שמצליחה, פשוט קמה בבוקר בקול תרועה ורצה על משימות היום. ויש ימים שאין אותי, ואני חייבת למצוא מה יטעין אותי באנרגיות. למזלי, יש סביבי כל כך הרבה תמיכה ואהבה. המשפחה, החברות והחברים, החבורות של רומי, משפחות החטופים, המטה, האזרחים והאזרחיות של העם המטריף שלנו. אבל בימים שאין אותי גם הסביבה לא מצליחה לחדור מבעד לשכבות הפצע, ואני חייבת לקבוע את השינוי מבפנים.

בימים כאלה אני בוחרת ללבוש את חולצת הקשת בענן שהכין נריה יעקב, תלמיד בית ספר, עם שאר חברי הכיתה שלו לכבוד המורה האהוב שלהם שהלך למילואים בנחל עוז. הכיתוב מצויר גם בגרפיטי בתחנת אוטובוס בשער הנגב, עם רקע צבעי הקשת.

"אני נשבר, אמר האור, והפך לקשת", קוראת את המשפט הזה ומרגישה שאני נשברת יחד איתו. איך אפשר לתת לתחושה הזאת להתקיים, גם כשחייבים להיות חזקים להסכים עם משהו שנשבר?

המזל הוא שלא בזה הסיפור נגמר. כולנו אור, ואם נרצה או לא נרצה, גם אצלנו לפעמים האור נשבר. המזל הוא שכמו בכל קלישאה טובה "יש אור בקצה המנהרה", "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אחרי השבר מגיעה הקשת.

אני לובשת את החולצה הזאת בימים הקשים כדי להחזיק את התודעה - האור נשבר, הוא מודה בשבר, והופך לקשת.

עוצמת עיניים, מחזיקה את המחשבה המציאותית הזאת ואומרת לאחותי המלכה: רומיקו שלנו, השמש תמיד תזרח מעל. גם אם את נשברת, תחזיקי עוד קצת. את ממש תכף איתנו בליל הסדר, מחובקת ומוגנת, הופכת לקשת.

נושמת עמוק ומתמלאת בכוח מחודש.

ירדן גונן אחות של רומי, שחטופה בעזה / צילום: מטה משפחות החטופים